כדרכם של פרופסורים שמנתקים עצמם מן המציאות ועוסקים בתרגילים לוגיים תאורטיים, גם חוו"ד זו¹ שייכת לתחום המסמכים שבלשון המעטה אין בהם תועלת מעשית ואקטואלית. יש בה אולי תועלת פופולרית המחניפה לדעת חלק מהציבור אולם אין היא מתאימה למציאות הישראלית הכוללת מאחר שהשאלה העיקרית איננה משפטית אלא סוגיה של מדיניות לאומית ומדיניות בט"ל.² במקרה של מחלוקת קיצונית בין המדיניות הלאומית המוסמכת לפרשנות משפטית המעדיפה מחויבות פורמלית שמקורה באמנה העומדת בסתירה לאינטרס לאומי מובהק, הדרך הראויה היא להשתחרר מהחובה המשפטית הפורמלית ע"י פרישה או השעיית השותפות באמנת הפליטות.³ הרעיון שבעולם עויין וחד-צדדי ישראל "תסנדל" עצמה ע"י חתימה על אמנות שהארגון או האירגונים היוזמים אותן משתמשים בהן כשוט נגד אינטרסים ישראלים, היא רעיון נפסד. אומנם לא כל מקרה מחייב צעד דרסטי מעין זה ויש מקום להתדיינות משפטית ולניסיון לשנות את הפרשנות העויינת, כל עוד הארגון נוהג בהגינות וחוסר אפליה. בגישה הגורסת בחתימה על אמנות בינלאומיות, ישראל אינה מוותרת על ריבונותה, אך מוכנה לגלות מידה גדולה של גמישות ושותפות בינלאומית לטובת הכלל (Common Good) בהנחה שהיא אינה ניזוקה מכך בדרך כלל יותר מאחרים, יפי המעשה שווה את "הסיכון". כשאין זה המצב, נדרשת ההחלטה לשיקול דעת מחודש. חובתה הראשונה של מדינת ישראל היא לאזרחיה ולאינטרסים שלהם. מדיניות הגירה לאומית אינה נגזרת מאמנות בינלאומיות, אך אפשר שתתחשב בהן כל עוד לא הפכו אמצעי ניגוח כלפיה. הסכמים בינלאומיים אינם באים במקום ולעולם אינם אמורים להחליף את מגילת הזכויות של אזרחי ישראל המגולמת במגילת העצמאות ובחוקי היסוד של המדינה. דמוגרפיה לאומית היא מיסודות העוצמה של כל מדינה ואחד השיקולים החשובים לביטחון הלאומי שלה, וכך יש לנהלה. הסכמים בינלאומיים סבירים קובעים סייגים למחויבויות המדינתית הנגזרת מהם, באשר שום מדינה אינה מוותרת על ריבונותה בחתימה על הסכמים בינלאומיים ואינה רשאית לאשרר הסכמים כאלה ללא אישורם המוקדם במשאל-עם. כמו-כן חשוב שאם לא ניתנה לכך תשומת הלב הראויה עד כה, יבחן הדבר מחדש על-רקע אירועי אוקראינה ע"י משרד המשפטים והכנסת ויתוקן לאלתר מיסודו. מובן גם שאין לקבל מצב בו ניצבים מול מוסדות המדינה אזרחים ומי שאינם אזרחים במעמד של בעלי זכויות שווים, אלא אם כך קובע חוק-יסוד לפחות. בכל מקרה חובה על מדינת ישראל להעדיף את אזרחיה, כפוף למגילת זכויות היסוד לחוק ולשיקולי הבט"ל ולפעול כך כשהיא נמצאת במחלוקת עם רשויות חיצוניות אחרות. חובות וזכויות אזרח וחובות המדינה כלפי אזרחיה הם מיסודות הקשר וההצדקה לעצם קיום המדינה. זכויות הפרט של אזרח המדינה אינן יכולות להיות פחותות מזכויותיהם של זרים, משום שאלה אינם נושאים בחובות האזרח במלואן. לפיכך, אם יושוו ובוודאי אם יועדפו בזכויותיהם על פני אזרחים, תיווצר בכך אפליה של המדינה כלפי אזרחיה, דבר שאינו מתקבל על הדעת; הדבר שקול לבגידת המדינה באמון אזרחיה. בפני אזרחי אוקראינה או אזרחי מדינות אחרות הקשורות בהסכמי פליטים שאינם זכאי חוק השבות ואינם מגיעים לישראל ישירות מאוקראינה (או מדינה אחרת) אלא דרך מדינה שלישית, פתוחות דרכי מילוט אחרות והם אינם חייבים להגיע לישראל דווקא. קביעת זכותם לעשות כן נמצאת בידי ישראל בלבד מתוקף ריבונותה. הרעיונות המנחים בשאלת הפליטות וקליטת פליטים בישראל אינם דמוגרפיים והומניים גרידא. אלה אף נוגעים לאופי ולאיכות חיי האזרחים במדינה, כאשר ברור שאיכות זו מושפעת מריבוי המהגרים (עולים) המגיעים גם מתוקף חוק השבות. לסוגיה זו אף פן ביטחוני והשלכות כלכליות ודמוגרפיות ישירות ועקיפות, הנובעות ממשמעויות של קליטת זרים והשתלבותם בחברה המקומית כנכס או כנטל. שאלת ההרמוניה הלאומית, הסולידריות וביסוס ישות יהודית משוקמת במדינה אחרי 2000 שנות גלות - אינה פחות חשובה, אלא כאשר מדובר בשיקולי שימור קדושת החיים ממש. אין בסוגיית הפליטות האוקראינית שום ייחוד המכתיב הענות לה בהעדפה מובהקת על כל פליט אמיתי ממקום אחר. "הפופולריות" של המקרה דנן נובעת בין היתר מהעובדה שבישראל ישנם לא מעט יהודים יוצאי אוקראינה ולהם סנטימנט טבעי למדינת המוצא או למי שנותר בה לאחר שיצאו ממנה. בראייה לאומית שיקול זה, בנוסף לפוליטי (פרו-מערבי) לא אמור לגבור על שיקוליה המהותיים האחרים של ישראל. מולם על ישראל להציב גם את השיקול הביטחוני מול רוסיה ואת החשבון ההיסטורי שלנו עם אוקראינה, שעושה מאמץ ניכר לטשטשו בימים אלה לטובת אינטרסיה היא. דברים אלה אינם מהווים פרשנות משפטית אלטרנטיבית לפרשנותו של פרופ' שני, אלא טיעון הגורס שפרשנות משפטית היא שיקול אחד בלבד מתוך מכלול שעל ישראל כמדינה ריבונית לעשות בנושאי הגירה ופליטות. בנוסף, פופוליזם הומניסטי עשוי להיות מעילה באמון הציבור, בבוחננו את המדיניות הלאומית מזווית משפטית בלבד או בעיקר.