הקריאה בנובלה הזו רצה ולא מרפה. אמיר שילון בוחן בה את השחיקה (הנפשית והפיזית), את מערכות היחסים של הדמות הראשית ואת הבועה התל אביבית. תמיר, הדמות הראשית, גבר בן שלושים וחמש, כבר היה "אמור" להיות נשוי ואב לשניים או שלושה ילדים, לעבוד בעבודה "טובה" עם משכורת קבועה, וללכת במסלול שכולם "נדרשים" ללכת בו. הוא, לעומת זאת, מוצא את עצמו ללא עבודה, ללא זוגיות, ובתוך כל זה מתמודד עם מחלה מסתורית אשר תוקפת אותו. נרטיב השחיקה גדל לאורך כל הספר ומשחק בין העבר להווה, וכך נע גם הסיפור. ישנה תמידית תחושה של אי-יציבות, של החיפוש התמידי, של ההכאה העצמית, אך גם של ההשלמה.
דמותו של תמיר, הנזרק מחברת הייטק אחת לאחרת, חרד תמידית לעתידו. הספר נפתח בסצנת הקאה המפורטת לפרטי פרטים, וכמו זורקת את הקורא לתוככי הדמות, ללא הקדמות מיותרות. הוא מתמוטט, סחרחר, מזיע ומרגיש שזה הסוף. ואז הוא נזכר בה, בעדן, קשר שהתחיל באופן מוזר, בחיפוש עצמי, ברצון לבירור עצמי ובחוסר פשר, מה שייתכן שהילך על תמיר קסם.
דפוסי העבר משתלטים עליו לאורך כל הספר, והוא לא מצליח להימלט מהמדרון החלקלק שהוא יוצר לעצמו. הרס עצמי שיש בו משהו מאוד סינרגי. הקרקע נשמטת כל פעם, אך הוא מנסה לפרוץ ממנה ולמצוא את המקום שלו. הוא מפחד מהכול; מהצלחה, מכישלון, משינוי, מקביעות, ממונוגמיה ובעיקר - מעצמו. הוא נירוטי וחרדתי ומתדרדר לאט-לאט. אולי כדי לצמוח מזה.
דמותה של עדן, אולי, מגלמת עבורו את החלום ושברו. הוא נמצא אתה בזוגיות שלאו-דווקא מגיעה לידי מימוש אמתי; הוא רודף אחריה והיא רודפת אחריו (ולאו-דווקא במובן הפשטני). הוא עסוק בחיפוש תמידי של עצמו ובכלל. לעיתים לא ברור מה הוא מחפש. עם זאת, הוא עסוק בניסיונות סמויים, יש לומר, לרצות את סביבתו, וכך הוא מכניס את הקורא פנימה, לתוך נבכיו. הוא מופיע בכל פסקה ביתר שאת, דמות שכמו ניזונה מההרס העצמי שלה.
אמיר שילון כותב בשפחה פשוטה, אמיצה ובלתי מתיימרת. דווקא משום שהספר נפתח בסצנה לעיל, והדמות של תמיר נופלת עלינו בחולשותיה, כך הוא מצליח להעניק לה נופך, חוזקה ועומק והיא הופכת מרתקת ככל שמתקדמים בקריאה. למעשה, נחשף בפנינו בחור צעיר, קרוב לגיל העמידה אולי מוקדם מדי, חרדתי, המחזיק בעבר בכדי לצלוח, איכשהו, את ההווה השוחק. וכאמור, השחיקה היא נרטיב מרכזי כאן.
זוהי נובלה צלולה, מפכחת, הלוקחת את הקורא עד קצה המציאות בדמותו של תמיר. הוא מגלם מעין החלום ושברו, ניפוץ בועה תל אביבית, ואינו מצליח להניע את עצמו, מכיוון שכאבי המציאות שלו כל כך קשים ולא מתיישבים בשום אופן עם ציפיותיו העצמיות, ולכן הוא גיבור שאינו גיבור. וכאן נעוץ קסמו של הספר.
הקסם כאן הוא בדמות חלשה-חזקה (מאוד מבפנים, וצריך לקרוא בין השורות בכדי להבין את הסתירות בדמות), מציאות שוחקת, עבר שוחק, אישיות עם ממדי הרס עצמי, ציפיות עתידיות שוחקות וכאב הראש התמידי. כל אלה יוצרים נובלה חכמה, משעשעת וחריפה, המבטאת את הכאב הגברי הנוטה להסתיר את עצמו. קראתי את תמיר ורציתי לחבק אותו ולבעוט בו.
הספר מנפץ בועה חיצונית ופנימית, את הבועה התל אביבית ואת בועת ההייטק, קורא תיגר על החיפוש התמידי אחר שפע, אופטימיות ורצון טוב. במילים אחרות, לפעמים המציאות עולה על כל דמיון, לפעמים יש צורך להכיר בגבולות העצמיים, וגם לשקוע בדיכאון זה בסדר. הרי כל אלה בסופו של דבר שוחקים, ויוצרים את האנושיות המתחבטת תמידית עם העבר ביחס להווה, בחיפוש העצמי אחר מזור. אולי צריך לסיים את היום עם ג'וינט, וזה יהיה מושלם.
נובלה המחפשת את הקרקע של תמיר, מוצאת אותה, נוברת בה ומחפשת במקביל את השקט ואת ההשלמה העצמית, ולכן, היא על כולנו במובן מסוים.