"הו סבל שסבלנו/ סבל שהיה לנו לבית/ בית שבו גרנו שנים רבות מדי" (חזי לסקלי, "באר חלב באמצע עיר", עם עובד, 2009). את הספר קיבלתי ישירות מטליה. אני מודה שהוא יצר בי רגשות מעורבים. לקרוא על התמודדות קשה עם מחלה זהו עניין שאינו קל, ובוודאי אינו דבר של מה בכך. פתאום הכל מתגמד או לחלופין - מקבל משמעויות גדולות יותר. החיים אינם כפי שהיו. יוני 2015, היא בת חמישים ומגלה בתוך עצמה מחלה קשה. מחלה חוזרת, ללא רגישויות גופניות, אך רגישויות "רגשיות". זהו ממואר חד וחותך המתאר את הכאב, הסבל ואת אופי השרידות. לפעמים כל כך קשה לראות את האור בתוך החושך. היא צריכה לעבור השתלת עצם שמי יודע אם בכלל תצליח. ובתי חולים, כידוע, אינם מקום סימפטי ונחמד. מלון ארבע העונות זה לא. ולכן, זוהי עדות כואבת, מלאה בחמלה עצמית וסלחנות, ועם זאת מלאה בביקורת כלפי מערכת שלאו-דווקא רואה את החולה ובני משפחתו כישות מתמודדת אחת. לעיתים ישנה הרגשה כי החולה אינו חלק מקבלת ההחלטות הרפואיות וכי רק הביורוקרטיה והפרוטוקולים הרפואיים הם המדברים והקובעים את הטון. זוהי נובלה הכתובה בגוף שלישי. היא כמו מסתכלת על עצמה מבחוץ. היא פסיכולוגית מחוננת, מלמדת, לומדת בעצמה, מתלבטת האם ללכת לכינוס כזה או אחר, מטפלת במטופלות שלה ומאזינה בקשב רב לכל מי שצריך אותה. היא פתאום נכבית. פתאום עליה להתמודד עם עצמה. חולת לימפומה מסוג נון הוצ'קינס. מחלה קשה עם סיכויי שרידות בינוניים. אך היא בוחרת "לא להסתכל על סטטיסטיקות". שרידות זו מילה שהיא מבינה, כי המחלה חוזרת. היא הייתה ברמיסיה תשע שנים, והיא כבר למודת ביופסיה, פט סי-טי ובדיקת מח עצם. לא סובלת מרגישויות לכימותרפיה. היא מרגישה רזה, חשופה ומבוהלת. מהדהדת שבירות. נתונה לחסדי רופאים, למצבי הרוח של אחיות עייפות במשמרות קשות ולחסדי ביטוח לאומי. חולה המתעקשת להישאר בבגדיה, אולי בכלל לא להיכנס לתוך הטייטל הזה, "חולה". הריח מעורר בה בחילה והיא מנסה לשמר משהו מהעולם הישן. היא גם עדיין אימא. עדיין הילדים שלה צריכים אותה. חייל ותלמיד תיכון אשר נוכחותם המנטלית מחממת לה את היום. היא מספרת עליהם לצוות הרפואי, ורומזת בכך שכדאי להתייחס אליה. היא רוצה שיראו אותה, שישמעו את קולה, שיטפלו בה כמו שצריך. שיעשו הכל בכדי לרפא אותה מהחבל המפתל את החופש שלה, שמשתלט על הכאב שלה, שגונב את זהותה. אפלבאום כותבת ממואר זה מתוך כאב אך גם מתוך השלמה. היא מתארת שרידות, מציאת כוחות מתוך הבלתי אפשרי, ומציגה מספרת מבודדת שהקורא שומע אך ורק את קולה, המסופר, לכאורה, מבחוץ. כך חווית הקריאה כאן מועצמת. הנובלה קטנטנה, אך מהדהדת חודש קשה בחייה של הכותבת וללא פילטרים. כך היא מביאה קול נוקב, צופה, בו כל הגורמים הביורוקרטיים והרפואיים מסתכלים על החולה - עוד מיטה בה נדרש טיפול. בנוסף לכך היא מאושפזת בבידוד. המוות מקונן סביבה, וככותבת היא מצליחה להדהד את שאלת הנשיות, הזהות, ההזדקנות ואת ההתמודדות עם המחלה. הרי כולנו נחווה באיזשהו שלב בחיינו אזרחות כפולה- אשפוז, התמודדות עם משבר בריאותי כזה או אחר, ונזנח לרגע את חיינו הבריאים, המלאים בשגרה. לעיתים הרוטינה המשעממת יכולה למעשה להוות געגוע. אפלבאום כותבת מתוך עצמה. בעצם הכתיבה בגוף שלישי היא מצליחה להעצים את החוויות וליצור עדות-עמדה הגורמת לשאילת שאלות. ולכן, זהו מסמך ההופך את ההתמודדות האישית לרישום אישי, בקווים מאוד מפורטים המבטאים את הלך רוחה ומייצרים ביקורת והסתכלות מאוד פרטית, ואולי אף חטטנית, על חייה. מרגע הכניסה למחלקה בכוח, כמעט (כי אינה מוכנה למות בחדר מיון), ועד הנקודה הפשוטה, אחרי הטיפול, בה היא רק רוצה להתקלח (ונתקלת בהתנגדות כי "זה לא בפרוטוקול"). כמו-כן, אפלבאום לא חוסכת דבר מהקוראים. היא יוצרת כתיבה בועטת ונוקבת המבטאת את הנוקשות של צוותי הטיפול כלפי החולים. לעיתים הייתה מעדיפה להיות שקופה, כמו עובדי הניקיון, ורק להסתכל מבחוץ על הכאב הנמצא במחלקה. דמותה של טליה, המגלמת את הכותבת עצמה, מייצגת אישה חזקה ושורדת, שאינה מהססת לעמת את קוראיה בתחושת האין-אונים שבחולי. נרטיב השרידות מובא כאן ביתר שאת, והוא מייצג אותה, כאישה המצליחה להתפתח עם כל מה שעובר עליה. הכאב, ההשלמה, הבידוד והבדידות מביטים על הקורא מכל דף. זוהי עדות ספרותית חשובה, חיונית, חותכת, שגם מבשרת געגוע והמון חרדה.