ולכן הממשלה נזעקה ומהרה להגיב. לא אכנס כאן לצעדים שננקטו אשר חלקם הוגשמו וחלקם לא, חלקם השפיעו על מדיניות המקרו לטווח ארוך וחלקם לא. אבל כאן נוצרה דעת קהל ברורה שקשה היה להתעלם ממנה. תופעה כזאת לא חזרה מאז.
דעת קהל ודמוקרטיה
תשומת לב ציבורית כקהילה ו"דעת קהל" הן היסטורית תופעה חדשה יחסית. הזירה הציבורית במובן זה הייתה חלק מן האמנסיפציה באירופה לאמור השתחררות מן האצולה השולטת, בייחוד באנגליה ובצרפת במאה ה-18. אז גברה התודעה של קיום אזרחים חופשיים, ולא רק נתינים, שזכאים לקבוע דעה משלהם בכול הקשור לענייניי ציבור תוך שיתופם בקביעת סדר היום הציבורי.
בוודאי שלדעת הקהל משקל גדול יותר בדמוקרטיה מאשר בדיקטטורה. ברוסיה של פוטין
מדובר ב"מבצע צבאי" מוגבל נגד אוקראינה הפשיסטית ונגד המערב האימפריאלי שמנסה לכפות את מדיניותו על העולם. אבל גם בדמוקרטיות היא לעתים אינה פועלת כמצופה. נביא לדוגמה את ארה"ב בעידן של הנשיא ביידן. ב-5.8.2022 פרסם כתב הארץ בארה"ב נתנאל שלומוביץ' כתבה שמציינת כי "דווקא ההישגים האחרונים של ביידן חשפו את החולשה שלו". הוא מדווח כי השפל באהדה לנשיא משקף את כישלונו בזירה התקשורתית. תופעה שידועה ושאני מדגיש אותה מדי פעם תוך התייחסות אל המדיה.
לאמור כי "המדיום היא המסר" כפי שקבע אותו לראשונה חוקר החברה והמדיה, מרשל מקלוהאן.
במקרים אלה, הצורה שבה מועבר המידע חשובה יותר מאשר התוכן שמועבר דרכה שנקבע למעשה על-פי המדיום. לביידן יצא שם של "ישנוני" "אפרורי" וכיוצא באלה אפיונים שבפועל אינם נכונים והישגיו מרשימים. אבל ככה המדיה רואה אותו, וככה הקהל, ויש, כפי שכבר ציינתי היזון הדדי. לפי אותן אפיונים אפילו דונלד טראמפ, אדם הפכפך, שגיוני, גס רוח, מסוכן לדמוקרטיה הוא בעיני אמריקנים רבים, וגם ישראלים רבים, יותר כריזמטי מאשר הנשיא ביידן.
עוד דוגמה היא ח"כ איתמר בן-גביר. חרף עמדתו הקיצונית המסוכנת שבאה לעתים לידי ביטוי ביריוני, הוא דמות כריזמטית. עד כדי כך שכל אימת שהוא יעלה להר-הבית, או ינקוט צעד פרובוקטיבי אחר, אף שאין שום חידוש בצעד המתגרה שלו שראוי לדיווח, התקשורת תדווח. אין זה משנה אם היחס הוא לחיוב או לשלילה. הוא מקבל את המסך ותומכיו רואים בו גיבור.
ואחרון אחרון הוא בעצם במקום הראשון אצלנו הוא בנימין נתניהו. הכריזמה שלו, בעידן הזה היא חזות הכל לא רק בעיניו אלא בעיניי תומכיו. וחרף כל הרעות החולות, הציבוריות והאישיות, שתלויות על צווארו כאבני ריחיים, רוב יָחָסי של הציבור, בסקרים, רואים בו הכי מתאים להנהיג את מדינה. יש הסברים רבים לתופעה הזאת אבל המרכזי שבהם הוא פולחן האיש מצד אחד ומאידך יצירת אויב מבית תוך כדי הפצת שנאה ומשטמה נגד כל מה שמסמל דמוקרטיה החל במערכת המשפט וכלה ברשויות המחוקקת והמבצעת. זהו! אויב משותף ושנוא הוא גורם מאחד.
הפילוסוף האמריקני אריק הופֶר בספרו "המאמין האמתי" ככה כותב: "השנאה היא הגורם הנגיש והמקיף ביותר מכול אמצעי האחדה". והוא מוסיף: "תנועות המוניות עשויות לצמוח ולפרוח מבלי להאמין באלוהים, אולם לעולם לא מבלי להאמין בשטן".
מי אנחנו
עזרה קליין, הפרשן לענייני מדינה ומדיה הבכירים של העיתון "ניו-יורק טיימס" וכוכב עולה בשמי הפובליציסטיקה והבלוגוספרה באמריקה, כתב ב-7 באוגוסט השנה מאמר בשם "לא רציתי להאמין בזה, אבל המדיום הוא באמת המסר".
I Didn’t Want It to Be True, but the Medium Really Is the Message
במאמרו הנרחב הוא מנתח את תורתו של מרשל מקלוהן ומחקרים אחרים על-אודות התקשורת, הטכנולוגיה החדשה ועמדת הציבור ומסיים אותו ככה: "איזו צורה זה ילבש, בכול הנוגע ליחידים ולחברה? האם אנו רוצים לטפח תקשרת כזאת? איזה סוג של מדיום יהיה דרוש להטבעת תודעה כזאת. אין בכך כדי למעט כהוא זה בחשיבות הפן הטכנולוגי. להפך. יש לקחת בחשבון את הטכנולוגיה, ברצינות שבה היא נדרשת כדי להכיר כפי שמקלוהן ועמיתיו מגדירים זאת כיצד "אנו מעצבים את הכלים שלנו ולאחר מכן כיצד הם מעצבים אותנו".
יש כאן מידה של אופטימיות, בכך שהוא מזכיר לנו את היכולות שלנו. ויש שאלות שנשאלות, כאלה שעלינו להקדיש הרבה יותר זמן ואנרגיה כדי להשיב על השאלה: כיצד אנו מבקשים להיות מעוצבים.ומי אנו רוצים להיות".