אני מבקש במאמר זה לערוך מסע אחר דמויות של נשים בסיפור המקראי ובשירה המקראית, שלצערי, מקומן במקרא לא זכה לתהודה ולהערכה ראויה. כן הן גם לא זכו להעצמה ראויה בספרות ובשירה שהתפתחו בעקבות התמודדות עם דמיות מקראיות.
אני מבקש במאמר זה לגעת בעיקר בדמויות נשיות, שהמקרא מצא פגם בהתנהגותן ואף במקרים מסוימים הוטל עליהן עונש קשה מנשוא כדי להרתיע את הקורא מללכת בדרכיהן. ניטול לדוגמה את חוה אמנו. הסופר המקראי מציג אותה כהתגלמות החטא. חוה מוצגת כקלת דעת שהלכה שולל אחר הנחש ש"הָיָה עָרוֹם מִכָּל חַיַּת הַשָּׁדֶה" (בראשית ג', א'). חווה בצעדיה מנווטת את החברה, שעתידה לקום מחברה שבויה בעולם של תמימות אל עולם הדעת, היא מעפילה עם החברה לעברו של עולם החקר והטלת הספק.
חוה ניצבה מול העולם האלוקי, שדרש לא לאכול מפרי העץ אשר בגן, "כִִּי יוֹדֵעַ אֱלוֹהִים, כיִּ בְּיוֹם אָכְלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וֶהֱיִיתֶם כֶּאֱלוֹהִים יוֹדְעֵי טוֹב וָרַע" (שם, פסוק ה') . אינני מגנה דמות של אישה, שהעניקה לחברה האנושית את המודעות ואת המשמעות שיש בעירום של הגוף. קשה לי לקבל את הענשת האישה: "הַרְבֵּה אַרְבֵּה עִצְבוֹנֵךְ... בְּעֶצֶב תֵּלְדִּי בָּנִים" (שם, פסוק ט"ז).
חשובים לי הסקרנות והטלת הספק, שהרקיעו את עולם המדע בחברה האנושית. כואב לי ההסבר המקראי, שבחטא של אישה טמונים הכאבים, איתם מתמודדת כל אישה, כשהיא מביאה את הדבר הנפלא ביותר לאוויר העולם - את פרי בטנה.
אני כואב את מה שעובר על אישה, שהסופר המקראי לא ראה לנכון לתת להן שם, ואם יש להן שם, השם הוא
"אשתו". הדמות, שאני רוצה ללוות, היא דמות ששמה הוא אך ורק "אשתו" זו אשתו של לוט. זו דמות של אישה, שיצאה מעולמה הכנוע והפאסיבי במעשה של תנועת גוף והמעשה הזה נחרט לדורות בספרות ההלכה ובמדרשים כמעשה של חטא ועוון, שעליו יש להיענש במלוא חומרת הדין. תנועת גוף של אשת לוט מופיעה בספרות ההלכה כהתגלמות האימה המסוכנת, וזה בא לידי ביטוי במסכת ברכות נ"ד -
"אשת לוט פורענות היא".
אשת לוט נשפטה בספרות המדרש בעוצמות פורעניות כמו שנשפטה חווה במעשה התפוח הראשית רבה י"ז:
"חווה התגלמות השטן ואשת לוט פורענות היא".
הסופר המקראי מציג את אשת לוט, כמי שעברה עבירה, כי היא הפרה את ההוראה ללוט, המנוסחת בבראשית פרק י"ט פסוק י"ז: "אַל תַּבִּיט אֲחָרֶיךָ". הוראה זו נאמרה ללוט טרם בוצע החורבן וההרס של העיר סדום. על-פי הכתוב בהמשך הפרק הביטה, מי שנקראת רק "אשתו", לנעשה מאחור, לכן היא נענשה בעונש של נטית חייה, ככתוב בפסוק כ"ז: "וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח".
צר לי, שאשת לוט נענשה. היא עשתה את הדבר האנושי הפשוט, היא באופן טבעי ביקשה להיפרד מעברה, היא השאירה בעיר סדום הנכחדת את בני משפחתה, הוריה, אנשים קרובים ללבה. מצער אותי, שעל מעשה כה אנושי וטבעי נוטלים את חייה של האישה. מצער, שמציגים אותה בספרות ההלכה והמדרשים כהתגלמות של כל החטא, שיש להענישה במלוא חומרת הדין - בנטילת חייה.
מצער, שמדביקים לאישה, שרק הסבה את ראשה לעבר חיים שהשאירה מאחוריה, שלל מילות גנאי, כשהשמות המככבים בגנאי הם "פורענית" ולחלופין "פורענות". כל חטאה של מי ששמה "אשתו" הוא הרצון הטבעי להיפרד מעברה. אינני יכול לקבל קטילת חיים על מעשה טבעי ואנושי של פרידה מעבר העולה בלהבות.
לוט, שעשה מעשה מחפיר - "הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָּנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה-נָא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וְעָשׁוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם..." (פרק י"ט, פסוק ח') הוא זכאי. לכתובתו של לוט, שלמעשה איבד את צלם האדם שבו בעצם הנכונות לתת את נפשן וגופן של בנותיו להתעללות מינית בידי גברים, לא הוגש אף לא כתב אישום אחד, למרות שהוא למעשה היה מוכן שיבצעו בבנותיו הבתולות מעשי זוועה של אונס. "אשתו" שהסבה את ראשה לְעֵבֶר הֶעָבָר חייבת מיתה אכזרית - נציב מלח.
צר לי לסיים את כתיבת המאמר הראשון בסדרה בהבעת כאב על קיפוח של האישה בספרות המקראית.