בת שבע היא בעלת סלון כלות באשדוד, ברחוב תפארת שמונה-עשרה. אשדוד היא עיר מנומנמת עם נמל. ובת שבע, היא אם לשלוש בנות בוגרות, סובלת מעודף משקל ובעל שבקושי מתעניין בה. הספר הוא על האישה שהיא; אישה החיה בשגרה משמימה ושוחקת, אך למרות הכל ואולי אף כנגד כל הסיכויים, מצליחה לפרוץ מחסומים. העיר המנומנמת שהיא משל לחייה של בת שבע, הופכת באבחה מסלול המראה למחוזות חדשים, כאלה שהיא חשבה שכבר לא תזכה אליהם. ממרומי גילה היא לומדת על נדל"ן, ניהול ועל הורות ואהבה. ובעיקר על אהבה עצמית. היא לומדת למצוא את המקום שלה ולהתייחס לרצונותיה. דברים שלא עשתה קודם לכן. עד עכשיו היא רק ניהלה סלון כלות. עכשיו זה הזמן שלה לגלות בעצמה תכונות אנושיות וכריזמה שאין היא חשבה שיש בה. הספר הוא על ניצחון קטן המתווה דרך גדולה.
איציק, בעלה, הוא נהג מונית. היא עייפה מהניסיונות להכיל אותו, שכן אין הוא מכיל אותה. היא עייפה מהחיים: "המונית נוסעת. עוד פעם הכלב של רחמים חרבן על המדרכה. אתמול ראתה איך הוא נעמד בפתח הסלון, קראה לרחמים שייקח אותו, שינקה, אמר מה פתאום אני, הנה עכשיו עוד הפעם. נמאס לה, היא תגיד לו אם לא ינקה היא תתקשר לעירייה. אולי לא (עמ' שמונה)". וכאמור, כפי שהיא מותשת מבעלה, היא מותשת מהיומיום. מרחמים השכן שנכנס לסלון הכלות עם הכלב המחרבן שלו, מהמציאות המשעממת והשוחקת, מלימור, בתה, שעובדת אצלה ומהלקוחות. אך היא חייבת להיכנס לסלון, שכן הוא גם מהווה את הכוח שלה, להדליק את האור, להכין קפה חזק ולהתחיל לעבוד. עיניה מלאות תמידית בסימני עייפות, ולא משנה כמה איפור היא שמה, היא לא מצליחה להסתיר. היא מלאה דאגות. היא גם אוהבת את הסלון יותר מהבית, כי המקום הזה משכיח אותה מצרותיה: "היא באה לפני כולם כדי להתחבר עם הנשמה (עמ' תשע)." היא נכנסת ומוצפת בעבודה שוחקת, אך היא אוהבת את מה שהיא עושה.
כל יום בת שבע מתמודדת עם הלחץ של הכלות המגיעות אליה ועם אימותיהן, ועם דאגותיה שלה, כאמור. את כל אלה מצליחה יהודית איתן להעביר בשפה ישירה, יומיומית גם היא, לא מתחנפת ולא מנסה להאכיל את הקורא בכפית. דמותה של בת שבע צומחת לאורך כל הקריאה ומגלה על עצמה דברים אחרים. הקורא לעיתים נדרש ללכת אחורה וקדימה עם הטקסט, שכן הוא מרובה בפרטים, וכך מפצח את הסטיגמה על הפריפריה וגם על החיים של רובנו, שהם סך הכל פשוטים. בת שבע מתמודדת עם היותה אישה "קטנה" לפי הסטיגמות המצופות ממנה, אך למעשה היא גדולה בסביבתה ובמעשיה. היא כנגד כל הסיכויים הופכת את הקערה על פיה וחושפת את עצמה להתנסויות ומקומות שלא חשבה עליהם. כך איתן מצליחה להציג דמות חזקה, המצליחה להתמודד עם מציאות חצויה, חצייה מחיה אותה ושוחקת אותה בו-זמנית (סלון הכלות) וחצייה השני מעייף אותה תמידית (חיי המשפחה שלה). היא רוצה לברוח אך גם להישאר במקום הנוח.
צומחת מהפריפריה
ומשום כך, איתן מצליחה לצייר לנו דמות אישה פמיניסטית, מעוצבת באופן עגול ומלא, שאינה מתביישת להגיד ולעשות את שעל רוחה. היא שואבת כוח גם כשהיא מרגישה שאין כלום בידיה ומצליחה לצאת מהעיר הפריפריאלית שכה שואבת אותה והיא כה רגילה אליה. כנגד כל הסיכויים היא יוצרת עצמי חדש, שאינו מוכן להתפשר על עצמו.
הנרטיב המרכזי כאן היא העייפות, אך בד-בבד גם המשפחתיות והמציאות המעייפת, שאיתן מצליחה להטט איתן לאורך כל הספר. כולם מתקיימים ביחד, אך נראה שבת שבע מנסה לשבור את המעגל הזה, המהווה מחיר שהיא נאלצת לשלם. למעשה, הנשים המגיעות לסלון הכלות הן המעניקות לה תקווה המאפשרת לה לצאת החוצה ולגלות בעצמה תכונות אחרות, הגורמות להרמת גבה של הסביבה, אך יוצרות אדישות מצידה. וזהו הקסם כאן.
למעשה, איתן מצליחה לשבור תבניות כתיבה; היא כמעט לא משתמשת בסימני פיסוק, והיא משתמשת בשפת דיבור ומתארת את הסיטואציות בספר לפרטי פרטים. בכך היא מצליחה להפוך את דמותה של בת שבע למיוחדת ומצליחה. דמות הצומחת מהפריפריה, הכה תחומה עבורה, הכה מתנגדת לשינויים שיתבצעו בחייה (ולא בגלל שהיא מתגוררת בעיר פריפריאלית דווקא, אלא דווקא בגלל מה שמצופה ממנה בחיים האלה). איתן מצליחה לשבור את המציאות הזו כמו בפטיש, ובאמצעות כתיבתה המיוחדת מצליחה לצעוק את הקול המושתק.
ולכן, זהו רומן חברתי, שאינו מהסס להעביר ביקורת, פמיניסטי וישיר. אפילו כועס. איתן מצליחה להעביר דמות המגלה בעצמה את חוזקותיה כנגד כל הסיכויים, כנגד המקום המנטלי המצופה ממנה וכנגד המציאות החונקת, שרובנו נמצאים בה ולא מודים בכך כלפי עצמנו. ולכן, מאישה שחייה הופכים זרים לה, היא מתרוממת כמו עוף החול וממציאה את עצמה מחדש, תוך היומיום השוחק, הדיסוננס הפנימי וההסתרה העצמית הנדרשת ממנה. בת שבע מודה כלפי עמה בשיממון חייה, רק שהיא משתמשת בו כדי לצמוח, וכדי להראות שהמציאות היא לא הכרח.