מרב מיכאלי אנא האזיני וקראי בלב חפץ את הפנייה הבאה. אתחיל בזיכרון ילדות אסוציאטיבי: כשהיינו ילדים (גרתי ברמב"ם, תל אביב), מיד לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, פתחו ערביי יפו באש לעבר העיר העברית הראשונה, ממסגד חסאן בק לעבר שוק הכרמל. ההורים אסרו עלינו לצאת לרחוב ולשחק כדורגל. אך העירייה או ההגנה בנו חומה בדרום שוק הכרמל ואנו חשנו חופשיים לשחק מאחריה כדורגל מוגנים מקליעי העופרת הערביים. אז נפתח ויכוח מעניין בין האימהות. אימא של אברהמל׳ה אמרה שצריך לאשר לנו לשחק מאחרי החומה כי אנו מוגנים והאימהות של יהודה ומוטל׳ה חשבו אחרת. אחת אמרה שלא ניסוג מפני התוקפנות הערבית והאחרות שצריך להימנע מלסכן את הילדים. נדמה לי שהמשכנו לבעוט בכדור (שהיה ממולא בנייר, לא ב"פנימי" עם אוויר) עד שלקראת פסח תש"ח אצ"ל תקף ביפו ושחרר אותה, ופטר אותנו מן הסיוט.ֿ מדוע אני נזכר בכך? כי זה היה ויכוח סביר על סיכונים. עיקרון מול עיקרון. וזה מה שחסר בוויכוח שלך המבטא סירוב לאחד את העבודה ומרצ לרשימה אחת. אין בו היגיון מול היגיון. כי דבר אחד ברור: זהבה גלאון (נוהגת באחריות מעוררת כבוד לרבות ויתורה מראש על ראשות הרשימה) ואת יכולות להוות הנהגה ראויה לשמאל הציוני, שאני מקווה כי יהיה גם קואליציוני. אבל הפרידה עלולה להשאיר את העבודה או מרצ, וריבונו של עולם אולי אפילו שתיכן, מחוץ לכנסת. אם זה יקרה לעולם לא תוכלי לסלוח לעצמך. גם הציבור לא יוכל לסלוח לך. יאיר לפיד מתגלה כראש ממשלה אחראי ושקול ואין סיבה שלא נעניק לו מנדט לארבע השנים הבאות (בזה איני שולל גם מועמדים אחרים משורות המחנה המבין עד כמה שובו של בנימין נתניהו לשלטון עלול להפוך אותנו לאיטליה-1930, ספרד-1939, הונגריה-2023 פולין-2022, ועד לפני שנה וחצי גם ארצות הברית). הוא בא ברצון טוב, אנא זרמי עימו. מפני שגם אם תעמדי בעקשות על דעתך ואם התוצאות יצדיקו את הערכתך, ואני אייחל לכך, ההחלטה להישאר מפוצלים שגויה. הצליחה, ובכל זאת שגויה. כמו תלמידיי באלגברה ששגו פעמיים במהלך פתרון הבעיה והגיעו לתוצאה הנכונה מפני שהשגיאה השנייה ניטרלה את הטעות הראשונה. תוצאה נכונה, ועדיין שגיאה כפולה. אנא קראי דברים אלה בנפש חפצה.