כשהקשבתי בהיכל התרבות בתל אביב למקהלה, המרעידה לבבות בסימפוניה התשיעית ב-דה מינור אופ' 125 של לודוויג ואן בטהובן, בערה בי חוויה מוסיקאלית, חוויה המלווה בבערה פנימית מרגשת, המייחלת שכל פינה ברחבי ארץ ישראל המדממת תשיר ותפנים את העוצמה הלוהטת, הגנוזה בכל מילה ובכל משפט בשירה של המקהלה. בעיצומה של החוויה המרעידה את הלב עצמתי עיניים, דמיוני יצא לו מהיכל התרבות בלב תל אביב לשוטט לעברם של רחובות הכרך, כשהוא גם שומע בשמחה רבה קולות המוני בני אדם ברחובות שרים עם המקהלה: "רוֹנוּ גִּיל זֶה נֵר אֱלוֹהַ...כָּל בְּנֵי הָאָדָם אַחִים...מִי אֲשֶׁר הִשְׁכִּיל לְחָבֵר חָבֵר הֱיוֹת... הַבְּרִיאָה חֶדְוָה מוֹזֶגֶת כּוֹס רָוֶה לְכָל אָדָם...". דמיוני שומע את הוקרת התודה של ההמונים ל"אודה לשמחה" שכתב פרידריך שילר. אני ודמיוני מצטרפים להמונים השרים מתוך תחושה לפיה "כֶֹל בְּנֵי הָאָדָם אַחִים" והייתי מוסיף את כמיהתי, שכל בני האדם שווים נעדרי שנאה בין העמים, הם רק מתמכרים לחדוה שהבריאה מוזגת. שירת המקהלה מהפנטת גם את רעייתי, הלוחשת לאזני: מי ייתן ובכל אתר ואתר על פני כדור-הארץ ירעימו בני אנוש בעוז קולם עם קולה של המקהלה ויישמו את קריאתה בחיי היום יום - All mankind are brothers plighted - "כָּל בְּנֵי הָאָדָם אַחִים הֵם"! ומתוך תחושת האחדות והאחווה לא תרעיד את חיינו יותר האש, הקוטלת חיים במדינת ישראל שלנו ובכל פינה על פני כדור-הארץ. אני חש חובה להודות לפרידריך שילר שכתב את "אוֹדה לשמחה" ועל תרגומו הנפלא של אהרון אשמן, שתרם לארון הספרים של השפה העברית את המשפט - "יָד קְסוּמָה מְאַחֶדֶת אֶת אֲשֶׁר הַחוֹק יַפְרִיד". כשהמקהלה הרעימה קולה, נכבשתי בקריאתה: "הִתְלַכְּדוּ אַלְפֵי-אֶלֶף, כָּל הָעַמִּים, תִּקְּעוּ כַּף...ִ הִתְלַכְּדוּ אַלְפֵי אֶלֶף". למעשה, שמעתי בשירת המקהלה את קולם של נביאי ישראל, הדורשים מאתנו להתלכד אלפי-האלף מכל העמים כדי לכתת רובינו לאתים ואת תותחינו למזמרות, ושלא נישא יותר גוי אל גוי את פצצות הגרעין ולא נלמד עוד מלחמה, ונתמכר רק לכוס הַחֶדְוָה, שמזג לנו לרוויה בורא עולם. תוך כדי היותי מהופנט לשירת רביעיית הסולנים והמקהלה, חשתי שהם הציבו בפני הקהל באולם היכל התרבות בתל אביב את קולה של פרשת השבוע המתקרבת לאחר חג סוכות - פרשת בראשית - המציינת, שהבריאה נבראה לתכלית אחת - לממש את הטוב. המקהלה והסולנים שרים - "הבריאה חדווה מוזגת". לתכלית של פריסת הטוב בתהליך בריאת העולם מודגש מיצוי הטוב רווי החדווה - "כוס רווה לכל יצור". כשאני מקליד שורות אלו אני חש צער, שעל תכלית הבריאה המתוארת בספר בראשית - תכלית של עולם שכולו טוב - אנחנו איננו מקפידים לכבדה בשלל גילויים מצערים, שאנחנו פורסים בחיי היום-יום במרחבי תבל. אני מצר על כך, שאנחנו בחיי היום-יום מכתימים בכתמים מכוערים את היפה שנברא. כשאנחנו שרים עם המקהלה בסימפוניה התשיעית של בטהובן, מתעצם בי הצער על כך, שאנחנו כפויי טובה כלפי כל היפה הטוב וחדוות החיים, שמזג לנו אלוהים. אני מצר על כך שאנחנו נותנים לגילויי האיבה והשנאה להשתלט על חיינו ונותנים מקום של כבוד למלחמות הקוטלות את היפה הטוב וחדוות החיים, שאלוהים מזג לנו לרוויה.