שמו של החודש אותו התחלנו השבוע, הוא 'מרחשון'. שם זה הוא בלשון ארמית (אם כי יש בו רמז לגשמים המתחילים בחודש זה: "מר" מלשון "מר מדלי", שמשמעותו: טיפה, טיפות הגשם), והוא נמנה על שמות החודשים ש"עלו בידם מבבל". לעומת זאת, שמו המקורי של החודש בלשון הקודש הוא 'בול', כפי שנאמר בתורה: "בירח בול, הוא החודש השמיני" (מלכים א', ו'). ברור ששמו האמיתי של החודש הוא, זה שבלשון הקודש, כפי שהוא מופיע בתורה. לפי זה כשמגיע חודש מרחשון ואנו מבקשים לדעת את ההוראה המיוחדת לחודש זה, עלינו ללמד אותה משמו בלשון הקודש ומן המקור בתורה בו מופיע השם הזה. השם הארמי ניתן לחודש זה, כדי לרמז שעבודתו הרוחנית של האדם צריכה להתייחס למצב נחות. כלומר, כיוון שאנו שרויים בחושך הגלות - עלינו 'לברר' ולזכך מצב זה, היינו להחדיר אור אלוקי אל תוך החושך הרוחני, ולא להזניח ולהפקיר את העולם מחמת מצבו הנחות. הביטוי הארמי מורה על כך שהשפע האלוקי ירד לדרגות נחותות ביותר, על-מנת 'לטפל' בהן ולהעלותן לקדושה. גם בענייני תורה הרי היסוד והבסיס לבירורים אלה הוא התורה והמשנה שנכתבו בלשון הקודש, שכן שורש התורה היא בדרגות עליונות של קדושה, כמובן. כך גם בענייננו: יחד עם כך שיש לחודש שם ארמי, לרמוז על תפקידנו "לרדת" לדרגות נמוכות על-מנת להעלותן, ולטפל בעניינים החומריים של העולם הזה כדי לקדשם - הרי, מצד שני, יש לזכור שהשורש והמקור למהות החודש ותפקידו הוא בלשון הקודש, היינו - בקדושה עליונה. ברור, אפוא, כפי שהוסבר לעיל, שהשם בלשון הקודש מהווה מקור להבהרת תפקידנו, ובשמו של החודש טמונה ההוראה לעבודה הרוחנית המיוחדת של חודש זה.

מהי ההוראה לחודש מרחשון כפי שהיא מתבטאת בשמו היהודי 'בול'?

שמו האמור של החודש מופיע בהקשר של בניית בית המקדש על-ידי שלמה המלך: "ובשנת האחת-עשרה, בירח בול, הוא החודש השמיני, כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו". חז"ל אומרים בהקשר לכך: 'מהו בירח בול? בירח מבול חסר מ', כנגד ארבעים יום. שאף על-פי שנשבע הקב"ה "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ", אף-על-פי-כן מ' יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם, עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש. ופסקו אותם מ' יום. לפיכך כתיב חסר מ', כנגד ארבעים יום שפסקו". כלומר: המבול החל לרדת, כידוע, בחודש מרחשון, והוא נמשך 40 יום. בשנים שלאחרי כן, הרי אף שהקב"ה נשבע שלא להביא מבול לעולם, עם זאת כיוון שהגיע חודש מרחשון הרי במשך אותם ארבעים ימים, שבהם ירד המבול בשעתו, היו 'אותם הימים עושים רושם בעולם', והיו השלכות לעובדה שבתאריך זה ירד בשעתו המבול. רק כשבנה שלמה המלך את בית המקדש חדל תהליך זה של ה'רושם' של 40 ימי המבול. מסיבה זו נקרא מאז החודש בשם 'בול', לרמז על המבול שחסרה ממנו האות מ' ('מבול' בלי מ' = 'בול'), כלומר: שוב אין קיימים אותם מ' (40) ימים.

מהו הלקח מסיפור זה, על חודש מרחשון מדי שנה?

בחודש מרחשון מתחילה כידוע עונת הגשמים, תקופת החורף. בחוץ יורדים גשמי זעף, הקור שורר בעולם. מבחינה רוחנית משמעות הדבר שחסר החום של "שמש ומגן ה' אלוקים". האדם צריך לשמור על עצמו ולחסן את עצמו מפני הקור ומפני רוחות הזעף. הוא חייב ללבוש בגדים חמים ולהסיק את ביתו, כלומר - לדאוג לכך שלא תשפיע עליו האווירה השוררת ברחוב. כלפי כל זה אומרים ליהודי שאין הדבר צריך להשפיע עליו, ולאמיתו של דבר עליו להתאמץ שלא יחול כל רפיון בעבודת ה' גם בימים אלה. אדרבה: עליו להגביר את לימוד התורה, את ביטויי האהבה והעזרה לזולת, את ההתמסרות לעבודה רוחנית כדרוש. יש לזכור כי "יתרון האור - מן החושך", היתרון והחשיבות של אור הוא כאשר הוא בא על-רקע של חושך, התחזקות וההתגברות בעבודת ה' בימים כאלה תהיה חשובה יותר ומודגשת יותר מאשר עבודת ה' בימים נעימים ונוחים. דבר זה נלמד מן הסיפור האמור: בניין בית-המקדש על-ידי שלמה המלך היה בחודש מרחשון דווקא, למרות שהיה זה התאריך שבו ירד המבול, ואף היו עדיין השלכות בעולם מעובדה זו, עד כדי כך ש'היו עושים רושם בעולם'. למרות כל זה, לא התפעל שלמה המלך ובנה את בית-המקדש. לא זו בלבד שהדבר לא פגע ולא הפריע לבניית בית המקדש, אלא אדרבה, על-ידי-כך "פסקו אותם מ' יום". ההשפעה הייתה הפוכה: הקדושה ניצחה את השפעת הצד המנוגד. יתר על כן: בהמשך אותו סיפור אומרים חז"ל כי 'מרחשון - עתיד הקב"ה לשלם לו', בבנין בית-המקדש השלישי. מכך ניתן לראות שכאשר יהודי לא מתרגש ולא מתרשם מן החושך הרוחני של תקופת הגלות. ואדרבה עוסק בענייני קדושה בלי לשים לב להפרעות - הרי בכך הוא מתחיל לבנות את בית-המקדש השלישי, הוא מביא גאולה אל תוך מצב הגלות. יש המתייחסים בזלזול כלפי עבודת הקודש של הפצת אור וזיכוי הרבים. מהם ישנם כאלה החושבים עצמם "מומחים" לא פחות מרבותינו, "נשיאי חב"ד", שעוררו תמיד לצאת לרחוב ולהאיר את החושך. אין לבזבז את הזמן בוויכוחי סרק עם אנשים שנותנים ביקורת, מוטב לנצל זמן זה לפנות לאזנים שומעות, ללבבות פתוחים ולנפשות צמאות ולזכות אותם בדבר תורה ובעשיית מצוה. "ומצוה גוררת מצוה". כך מאירים את נפשות ישראל, ובאמצעותם את העולם כולו, "בנר מצוה ותורה אור", וכך גורמים לזירוז בית המקדש השלישי ואת הגאולה השלימה על-ידי משיח צדקנו.