סוזי, יופי שמסתיר עצב ושכול

יופיה של סוזי היה כה מדהים עד שלעתים, בנסיבות מסוימות, נוצרו מצבים מביכים. בייחוד אמורים הדברים לגבי אורחים מבחוץ שלא היו רגילים לראות את סוזי יום יום. פעם בא לבקר אותי הדוד הנריק. בעצם הוא היה "דוד גדול" האח הצעיר של סבי. הייתה זאת הפעם הראשונה שהוא עשה היכרות עם "האחיין הקטן" שלו שהגיע לארץ לפני כחצי שנה. השיחה לא הייתה מלבבת במיוחד. לא היו לנו מה להגיד אחד לשני. הוא שאל שאלות באנאליות ואני השיבותי תשובות באנאליות. "איך פה"? "בסדר" "האוכל בסדר"? "ככה ככה" אני הייתי פליט והוא היה ותיק בארץ. כשמונה, תשע שנים. זה נחשב הרבה, כאשר בין הוותיקים לבין החדשים הייתה חציצה גדולה. מלחמת העולם השנייה הייתה פרשת מים בין העליות. אחרי מלחמת העולם השנייה הפסיקו לתת מספר לעליות. כידוע, כל דבר בעל ערך, כמו איזו ליטוגראפיה חתומה, או מדליון ומטבע מיוחד, הוא ממוספר. מה שלא ממוספר לא נחשב כל כך. השרידים שבאו לארץ לאחר המלחמה לא זכו למספור. "רק על הזרוע", כפי שאמר ווֶלווֶלֶה, ולכן לא זכו להוקרה מיוחדת. הם נחשבו לאותו חלק מן העם שלא עלה לארץ לפני השואה. חלק זה "הלך כצאן לטבח" והשרידים לא היו בדיוק מקור לגאווה לסוגדים למצדה על-פי הפואמה של המשורר יצחק למדן. גם אנחנו בתסכיתים צעקנו "שנית מצדה לא תיפול". ראינו את עצמנו כצאצאים של אותם גיבורים, גיבורי מצדה ואחרים שנפלו במלחמות ובמרידות שאין להם ולא כלום עם דור המדבר. אבל הדוד הנריק ואחרים כמותו לא ראו בי לוחם ללא חת המקריב את חייו". איזה מין גיבורים אנו שנשארנו בחיים"? שאל פעם וולוולה בעת ויכוח על ה"הוֹלוֹקוֹסטֶרים" וגיבורים פרטיזנים או אחרים שנפלו. הדוד הנריק בא לראות את קרובו "הפליט" - המונח שרווח. הוא הופיע במכנסי חאקי ובחולצה כחולה פתוחה, שלא כמנהגו, כפי שלמדתי במרוצת השנים. הוא בדרך כלל היה לבוש בחליפה בצאתו מן הבית או לפחות ענוד עניבה. במהלך הביקור בצריף הופיעה סוזי. היה לה הכישרון הבלתי רגיל לצנוח תמיד במקום המתאים, או לא המתאים, תלוי מנקודת המבט. הצגתי בפניה את הדוד הנריק. הוא קד קידה קלה והיה ברור מעל לכל ספק שסוזי הייתה משוחררת מחזייה. הדוד הנריק קפא כמו חייל פרוסי בפני מפקדו. העיניים אומנם עמדו מנוע אך אדם קפוא אינו מזיל ריר משפתיים רוטטות. ולמטה משהו זז. אינני יודע איך שמתי לב לזה אך כאשר מבטי נח לשנייה על המקום הזה, הרמתי אותו מיד וכולי אודם. פניי בערו. התבוננתי בסוזי אם גם מבטה שלה נח על האלמנט, כי הייתה לה טביעת עין בכלל ובעניינים אלה בפרט. אמרתי לסוזי "אז נתראה אחר כך". היא הבינה את הרמז הכפול של הדוד ושלי והסתלקה כשכולה קורנת סיפוק. זאת הייתה אפיזודה קטנה בכול הקשור לחזותה של סוזי ולמשיכה המינית שעוררה. אחרי הביקור של הדוד הנריק גילתה לי סוזי שיש לה חולשה מיוחדת לגברים מבוגרים. סוזי אהבה לשיר ולפעמים שרנו בדואט. פעם היא שרה לי את ה"דוֹינָה". זאת מנגינה רומנית צוענית שאפשר לשיר אותה או לנגן אותה, הסבירה לי סוזי. היא נכנסה לטראנס של הדוינה, מנגינה שהיא כולה שברון לב, השתפכות וערגה. היא טיפסה בדציבלים וירדה בהם בגלישה וסלסלה וגנחה ואני התרוממתי במעוף העפיפון שמרחף מעל לשיפולי הרי הקרפטים הדרומיים זרועיי כפרים ועיירות, בוסתנים, משעולים ונחלים שנראו מלמעלה כאימרות של שמלה בלקנית רקומה. הרוח שהרימה את העפיפון הנחיתה אותו למרגלות אלון ענק שם ישבה נערה רועה עם פני מלאך חבוקה בקיפולי ההרים ומעליה שמיים כחולים. היא שרה את הדוינה, שיר של אהבה, קנאה, שנאה, עצב, כמעט על הכל ביקום הזה, וחיכתה לעלם חלומותיה שמנגן בחליל הפאן, שיירד אף הוא מן הפסגות אי-שם ויישא אותה אל הארמון מעל לעננים ושם יחיו חיי שלווה ואושר עד קץ הימים. גם לנו הייתה מנגינה: "אי שם הרחק לבין ההרים רועה ורועה לבין עדרים. היא לו - הוא לה, שתי עיניים - אהבה". אני עדיין שקוע בהרהוריי. לא החלטתי אם אני נסיך החלומות וסוזי סיימה את הדוינה. צנחתי. למטה, לידי, סוזי מתרפקת על עבר שלא היה, על נופים שלא הכירה. בבתי יתומים לא שרים גם לא את הדוינה. במחנות אין שבילים משתפלים, לא נחלים משתפכים, לא מרבדי פרחים. במקומם יש גיאיות אפר מגוויות שרופות. אין אהבה. אין חלומות. מתוך "לשחק על חלומות"