לנוכח הדיון הציבורי המתרחב, רצוי לתמצת את עיקרי הדברים: א. בניגוד לדברי לשונות רעות, בנימין נתניהו אינו מתכנן להביא לביטול משפטו, ואף אינו זקוק לכך. הפרקליטות עושה זאת במקומו, באמצעות ניהול מגושם של התביעה נגדו, ובאמצעות עדי תביעה אשר נראים לעתים כעדי הגנה. כל יום שעובר מחזק את התחושה שאנו עדים למסע ציד נגד פוליטיקאי מן המחנה היריב. רק אדם עוצמתי כנתניהו מסוגל לעמוד מול מציאות כזו. ועוד, נתניהו נהג במשך כל שנותיו כראש ממשלה להגן על הרשות השופטת ולכבד אותה. ב. אם יש סכנה לדמוקרטיה, הדבר נובע מהפרת האיזון בין 3 הרשויות, באופן שהרשות השופטת חודרת לתחומי הסמכויות של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, כלומר עוצמתה גוברת על עוצמתן. מכאן שהדיבורים על "סכנה ל-בג"ץ" הם חסרי בסיס. אין פגיעה בעצמאותה של הרשות השופטת. ג. כדי לתקן את מערכת הבלמים והאיזונים החיוניים למשטר דמוקרטי דרושה פסקת התגברות אשר תאפשר לרשות המחוקקת - נציגת הריבון - לתקן חוק שנפסל על-ידי הרשות השופטת, או לחוקקו מחדש. נכון יותר, יש לקבוע בחוק במפורש ש- בג"ץ אינו מוסמך לבטל חוק שנחקק על-ידי הרשות המחוקקת. ד. פשוט מבין שופטיו - שאינם נבחרי ציבור - הרי התגברות על הפסילה מספיק שתיעשה על-ידי רוב פשוט מבין חברי הכנסת - שהם נבחרי ציבור. התגברות ברוב מיוחס של 61 חברי כנסת היא עצמה הליכה של הרשות המחוקקת לקראת הרשות השופטת. ה. הרשות השופטת זקוקה לאמון הציבור, ואמון זה חיוני עבורה. ואף-על-פי-כן, רשות זו שוחקת במו ידיה את אמון הציבור בה בתהליך מתמשך - המהפכה השיפוטית - הנמשך כבר כשלושים שנה, ואשר הגיע לשיאו בהכשרת גירוש היהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון בשנת 2005. הרשות השופטת אפשרה מעשה פוליטי נעדר תבונה ורגישות, שעיקרו רמיסה של זכויות האדם והאזרח לתכלית שאינה ראויה, ובניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מעבר לפגיעה הקשה והמכאיבה באזרחים נאמנים, המהלך התגלה גם כאיוולת ביטחונית, כצפוי מראש. ו. תפקידה של הרשות השופטת הוא לעסוק בחוקיותו של מהלך הנידון על-ידה, אבל לא בסבירות ו/או במידתיות שלו. בענייני סבירות ומידתיות אין לשופט שיקול דעת עדיף על זה של אזרח מן השורה.