אחת הכותרות שהוצנעו לאחרונה, הייתה הפורום של האו"ם לפיו הגיעה אוכלוסיית העולם השנה למספר חסר תקדים של 8 מיליארדים, זאת לעומת כ-2.5 מיליארדים בסך-הכל ב-1950. על-פי נתונים אלה הודו וסין לבדן מונות יחדיו כ-3 מיליארדים בקירוב. תוך 11 שנה בלבד, מאז 2011, נוספו מיליארד תושבים לאוכלוסיית כדור-הארץ.
אלו בהחלט נתונים מדאיגים, שאמורים להדאיג במיוחד אותנו, מדינה קטנה שהינה "וילה בג'ונגל" מוקפת בלא מעט מדינות עוינות וכן מדינות מדבריות צחיחות המתאפיינות במשבר אקלים מחמיר והולך וכן בהגירה הולכת וגדלה של עשרות מיליונים המחפשים מקום חדש שיוכל להכיל אותם ובמיוחד להאכיל אותם.
נזכרתי בתאוריה הכלכלית המהפכנית של הכלכלן-כומר הבריטי רוברט מלתוס, איש המאה ה-19, שצפה הן את משבר האקלים ובמיוחד את משבר המזון. מלתוס, שבתקופתו חיו על פני כדור-הארץ כ-1.5 מיליארד תושבים, כ-20 אחוזים בלבד לעומת היום, טען כי אוכלוסיית העולם תגדל בקצב של טור הנדסי, זאת שעה שהיכולת של האנושות להגדיל את צריכת המזון ויתר הצרכים, תגדל בקצב מתון בהרבה, של טור חשבוני.
ואכן מה שאנחנו מכנים בעגה "משבר האקלים", נובע בחלקו הגדול כתוצאה מהגידול הדרמטי באוכלוסיית העולם ובד בבד המחסור הגדל והולך במים ובקרקע פורייה שניתן בה לגדל מזון טרי לאנושות. נכון להיום, על-פי נתוני האו"ם, כ-25 אחוזים מהקרקע בעולם הינם צחיחים וחסרי סיכוי לגידול מזון, וכי משבר האקלים יגרום לכך שעד 2050, יגיע חלקם לכ-50 אחוזים.
שיתוף פעולה
יתרה מכך: עודף צריכת המזון, ובמיוחד במדינות המפותחות, גורם על-פי הסטטיסטיקה להשלכה של כ-30 אחוזים (!) ממנו, מה שגם גורם למחסור במזון במדינות המתפתחות וגם לתופעה של גזי חממה התורמים משמעותית לבעיית משבר האקלים.
ואם נחזור אלינו: תהליך "המדבור" - המדבריות המתפשטים והולכים - המאפיין את רוב המדינות הממוקמות סביבנו, הן במזרח התיכון והן באפריקה, גורם באותן מדינות לאי יציבות שלטונית וחברתית הולכת וגדלה, להגירה בלית פוסקת, כשמתוכה רבים מתדפקים על דלתותינו.
כאן טמונה ההזדמנות של מדינת ישראל, להפוך את ה"בעיה" ל"הזדמנות" ולהפוך להיות "אור לגויים" בהובלת הסכמי אקלים, מים, קרקע וכו' אזוריים, שבהן נוכל לתרום מהידע הנרחב שלנו לטובת שכנינו, מה שיוביל לא רק להסכמים בתחום הסביבתי המובהק, אלא גם לשיתופי פעולה גיאו פוליטיים, שבהם יהיה לנו מקום של שחקן ציר.
ובמילים אחרות: במקום להירתע משיתופי פעולה אלה ובמקום לחשוב רק בקונטקסט הפוליטי המובהק של "איך לשמור עלינו מחורשי רעתנו"", דווקא הפתיחות והרצון לשיתוף פעולה בתחומים שלכאורה אינם פוליטיים כלל, הוא שיביא לחיזוק מעמדה האזורי של מדינת ישראל, הן פוליטית, הן כלכלית והן כשומרת הגחלת גם בתחום החברתי והמוסרי.