לא רק הקלגס מחטיבת גבעתי, שהתנפל על מפגין לגיטימי בחברון בחמת זעם איימתנית, מדאיג אותי; וגם לא עמיתו שנחשף כתעמלן של איתמר בן-גביר והכתים את מורשת הקרב המפוארת של סגולי הכומתה מימי "שועלי שמשון" וצבי (צ'רה) צור ואורי אבנרי ועד להדר גולדין ולאיתן פונד; מפני שאכן בכל ארגז ייתכנו תפוח רקוב או שניים.
הדאגה האמיתית היא מההשראה של מנהיגות הימין הקיצוני. כך עמד בנימין נתניהו על המרפסת בירושלים והתבונן בתצלום מזויף של יצחק רבין במדי ה-ס.ס. והעלים עין ויצא ידי חובה במשפט חסר ערך מעל דוכן הכנסת; וכך הם שותקים עתה - האלוף במילואים יואב גלנט ותת-אלוף במילואים מירי רגב וראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר ומ"פ הצנחנים בגדוד 890 ניר ברקת. אל תגידו לי כי אין זה תפקידם, שהם עדיין באופוזיציה. הם כבר לא באופוזיציה, ולבד מכך - כאשר הובילו בהפגנה את רבין בארון מתים, וכאמור במדי-ס.ס. בירושלים הם גם היו עדיין מחוץ לממשלה.
לא רק את ארמון הפאר המשפטי שהקימו במדינת היהודים שופטי העליון הורס עתה המחנה בראשות בנימין נתניהו עד היסוד אלא גם את תפישת הממלכתיות שאפיינה את שני גדולי דור-המייסדים דוד בן-גוריון ומנחם בגין.
מה יש לימין הקיצוני לומר? שבצה"ל לא מגבים את החיילים האלימים; שבסך-הכל צריך לברר מה קרה כאילו עינינו הרואות לקו בעיוורון ואוזנינו השומעות אינן מקשיבות. אך לא רק בצלאל סמוטריץ' אלא גם הביביזם אינו קם לזעוק ונותר לעמוד מן הצד.
אין ברירה, נחזור בהמונינו לכיכרות ולגנים ולבג"ץ, ודתיים שבינינו - ויש כאלה - יקראו בלב כואב רווי תפילה "וחוסה נא, ואל תתעלם", ואנו נצטרף אליהם.