געגועים

שאול נגר מתגעגע לחורף של פעם בשירו, בִּשְׁלוּלִית הַמַּיִם. אז לא חיינו ביישובים עתירי אספלט ובטון, ולמרות אזהרות הורינו, השתעשענו בשלוליות, שנקוו בכל מקום. היום, לשם שינוי, שלולית מים הנה עדות מבישה לתכנון לקוי של כביש. "בִּשְׁלוּלִית הַמַּיִם נִשְׁקָפִים שָׁמַיִם יַלְדּוֹן בְּמַגָּפַיִם צוֹעֵד אַחַת וּשְׁתַּיִם. בִּשְׁלוּלִית הַמַּיִם יַלְדּוֹן כְּבֶן שְׁנָתַיִם צוֹעֵד הוּא פַּעֲמַיִם רוֹצֶה גַּם עוֹד יוֹמַיִם. בִּשְׁלוּלִית הַמַּיִם טִפּוֹת עַל מִכְנָסַיִם צוֹפֶה הַסָּב מִנֶּגֶד רוֹצָה לִהְיוֹת שׁוּב נֶכֶד. בִּשְׁלוּלִית הַמַּיִם יַלְדּוֹן מֵנִיף יָדַיִם אוֹהֵב הוּא אֶת הַטֶּבַע לָחוּשׁ עוֹלָם בְּצֶבַע".

אלאור אזריה חוזר

משפט צבאי דומה לצדק כמו מארש למוזיקה, אמר פעם אחד החביבים במצוטטיי, ז׳ורז׳ "הנמר" קלמנסו. כל מי שהיו חיילים מכירים את נוהל המשפט המשמעתי בפני המפקד: הרס"ר עומד מאחורי החייל הנשפט, ומסמן למפקד האם להרשיע, וכמה להכניס לנאשם. כלומר, המשחק מכור. צבאנו אף הגדיל לעשות, וגם משפטים בפני בתי-דין צבאיים היו לחוכא ולאטלולא, משחקים מכורים. עיינו בפרשת רוני אלמוג, הש"ג מליל הגלשונים, ובפרשת אלאור אזריה. בשתיהן, וגם באחרות מסוגן, הבהירו מראש, עוד לפני תחקיר האירוע, שר הביטחון ו/או הרמטכ"ל, שהנאשם פושע מסוכן, וחייבים להענישו בחומרה. כלומר, זיהמו את עשיית הצדק הצבאי. באווירה כזו אין צורך לקדם שופט בדרגה, כדי שיפיק פסק-דין, שירצה את הקודקוד. ואיפה הצדק?! ראו את דברי "הנמר". ואם אינם מספיקים - היזכרו במה שהסבירו לכם בטירונות: בסיס צבאי מוקף בשתי גדרות. אחת כדי שההיגיון לא יחדור אליו, והאחרת כדי שהצדק יישאר מחוץ למחנה. משפט רוני אלמוג, משפט אלאור אזריה ומשפט החייל מ"גבעתי" - כמו הרבה אירועים ותופעות, שמכים בצבאנו המהולל - גורמים למשבר המוטיווציה, המסרב להניח לצבאנו, כיוון שהם פוגעים בנכס החשוב ביותר של צבאנו - אמון החיילים והוריהם במפקדיו. דרך אגב, הפלא ופלא - לליל הגלשונים, לפרשת אלאור אזריה ולפרשה החדשה של חייל "גבעתי" יש מכנה משותף: תפקוד לקוי של המפקדים בשטח. העובדה, שהם לא הועמדו לדין וקידומם לא נפגע, חס וחלילה, אופיינית לצבאנו, ומגבירה את אי-האמון כלפיו. הסבורים, שהגזמתי בדבריי, מוזמנים לקרוא את מה שכתב אל"ם מיל׳ יהודה וגמן על הפרשה בישראל היום.

חומר למחשבה

אורן האס ציטט בטוויטר את מייקל אליוט הווארד הבריטי - אחד מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים במאה העשרים, שנפטר בגיל 97 לפני שלוש שנים: "אף שאיני יודע על איזו דוקטרינה עובדים כעת בצבא, אני נוטה לקבוע חד-משמעית, שהם טועים. מה שקובע הוא יכולתם לעשות זאת נכון ומהר ברגע האמת". ועוד: "חובתם של מתכננים צבאיים היא לאו-דווקא לדייק בחיזוי העתיד, אלא לא לטעות באופן חמור מדי". הווארד, היסטוריון צבאי, היה קצין במשמר קולדדסטרים במלחמת העולם השנייה, ועוטר בצלב הצבאי על חלקו בקרב על מונטה קאסינו באיטליה.

תדע כל א̤ם עברייה

דוח מבקר המדינה על ההטרדות המיניות של חיילות, המשרתות במשטרת ישראל, במשמר הגבול ובשירות בתי-הסוהר הנו אות קלון ענק על הצבא, שקיבל לידיו משאב חשוב, והפקירו. הדוח קובע, כי 38 אחוזים מהחיילות, שהוצבו בשלוש הסוכנויות הללו, התלוננו על הטרדה מינית. אגף כוח-אדם ויועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם) שותקים, ולא עשו דבר כשהגיעו תלונות; וכנראה, תימשך אדישותם. כפי שאומר הפתגם - "תדע כל אם עברייה, כי חיי בניה הופקרו בידי מפקדים בלתי-ראויים".

שאלו את דוּדוּ

אבן היא נשק, והיא הורגת, קבע דודו הג'ינג'י, שהפך למלך ישראל, בהפקת הלקחים מהקרב בעמק האלה. בצבאנו המפואר, כנראה, טרם שמעו על כך. לא נורא. בצבאנו לא שמעו על הרבה דברים, שהם עובדות יסוד, ועל כן מלאו בתי-העלמין הצבאיים. לוחמי מילואים, שהגיעו לשירות באזור שכם, תודרכו לקראת השירות, כי יש להימנע מירי חי לעבר מיידי אבנים, כך דיווח שילה פריד ב"מקור ראשון". בנוסף, הוא ציין, כי 99 אחוזים מהערבים, שנעצרו על יידוי אבנים, מסיימים את התהליך המשפטי בהסדר טיעון מקל, ואינם מגיעים למלוא חומרת העונש, שניתן לגזור עליהם. אין פלא אפוא, שהתופעה זלגה מזמן גם למדינת ישראל.

למה לא דיווח אמת?

הודעות דובר צה"ל על פרשת חטיפת הנער הדרוזי טירן פרו מדליית אלכרמל בג'נין שיקפו את הגרסה הערבית, שגופת הנער נחטפה מבית-החולים. הן לא הציגו את גרסת המשפחה, שטירן פרו נותק באכזריות ממכונות בית-החולים. כלומר, נרצח כשהיה חסר-ישע. קשה להבין למה דובר צה"ל משרת את הערבים ואת רשות הטרור, והדבר אינו מפתיע, כיוון שהוא נשנה פעמים רבות. במהלך השנתיים האחרונות מסתיר דובר צה"ל נתונים על פעילות הטרור הערבי ביהודה ובשומרון, למרות שמאות תקריות נרשמות מדי חודש באזורים הללו ובירושלים.