הפייבלמנים" הוא סרטו החדש של סטיבן ספילברג, שעוסק הפעם בספילברג עצמו ודרכו אל עולם הקולנוע. הביוגרפיה הבראשיתית שלו, כפי שמוצגת בסרט המרהיב, אינה חוסכת סצנות של מתקפות אנטישמיות עליו כתלמיד בתיכון בקליפורניה בשנות החמישים. "בייגלמן", קראו לו חבריו הסטודנטים והחטיפו לו מכות. "פייגין" כינו עיתונים באנגליה את מנחם בגין כשעלה לשלטון ב-1977. אנטישמיות מתחילה בהתגרות, בקריאות גנאי, בלגלוג על השם שלך, וממשיכה באלימות שמסתיימת לעתים במכות או בפציעות או במוות. "סמי פייבלמן" ספג את האלימות הזאת, חש אותה על בשרו, אבל הפך עם השנים להיות מגדולי הבמאים של הוליווד. סרטו החדש של ספילברג הוא אמריקני מאוד ויהודי מאוד. הוא מציג את אמריקה באמצע המאה הקודמת, שבה רוחשת שנאת שחורים ובמיוחד יהודים. אבל מי שחושב שתופעות אנטישמיות, באירופה ובמיוחד בארה"ב, הן נחלת העבר - טעות בידו. לא רק שהשנאה לא פסה אלא אף התגברה, במיוחד בשנה-שנתיים האחרונות. וכן - גם בקרב ידוענים כמו הראפר קניה ווסט או השחקנית וופי גולדברג (איזה שם משפחה יהודי!), שניהם אגב שחורים. רק אירועים אנטישמיים קשים זוכים לתהודה תקשורתית, כמו למשל הטבח בבית-הכנסת בפיטסבורג שבו נרצחו 11 מתפללים, אבל בשנה האחרונה היו לא פחות מאלפיים אירועים אנטישמיים בארה"ב. הגל הזה הולך ומתעצם, הולך ומחמיר. האם אנחנו, בישראל, מדינת העם היהודי, נותנים מספיק את הדעת לאנטישמיות הגוברת בארה"ב, אבל גם ברחבי אירופה? האם אין זו בעיני רבים בתוכנו אלא רק בעיה שולית בשלל הבעיות המעסיקות אותנו? האם איננו אמפטיים מספיק לאחינו מעבר לים? האם איננו די מודעים לשנאת היהודים בעולם הערבי, שמטופטפת למערב, באמצעות קהילות מוסלמיות שאט-אט כובשות את ערי אירופה? והלו ראינו בימים אלה את השנאה לישראלים במשחקי המונדיאל בקטר. בזמנו פעל מטה לטיפול בתופעת האנטישמיות בתפוצות הגולה במשרד ראש הממשלה. גם ההסתדרות הציונית מקדישה לנושא הזה תשומת לב. כמוהם גם ראשי הארגונים היהודיים בצפון אמריקה, שעיניהם פקוחות להתריע בדאגה מפני הגל העכור. אבל פעולות מעשיות של ממש לא נעשו. למשל - הסברה נגדית יעילה, או עידוד הרשויות המקומיות להחמיר בענישה על פשעי שנאה. האנטישמיות העכשווית שתי פנים לה. האחת - האנטישמיות ה"מסורתית", של שנאה לשמה. האחרת - אנטישמיות שמונעת מכוח תעמולה אנטי-ישראלית בעיקר בקמפוסים האוניברסיטאים ברחבי ארה"ב, שאחראים לה אלמנטים פרו-פלשתינים, בתמיכת אירגוני חרם על ישראל. תעמולת השקרים מוצאת לעצמה קרקע פוריה בקרב צעירים מוסתים, שמחפשים עילות למפגני תמיכה בפלשתינים בלי לדעת את העובדות לאשורן. כמובן, האנטישמיות ה"מסורתית" רק מלבה את אש השנאה. ייזכר לטוב אדם יקר, שעיקר פרסומו והונו באו לו מעיסוקים כלכליים. זהו מוזי ורטהים ז"ל, נשיא החברה המרכזית למשקאות קלים בישראל, יצרנית קוקה-קולה, איש תרבות וציוני מן המעלה הראשונה. חלומו היה להקים מטה בינלאומי למאבק באנטישמיות, ומוקדו בישראל. הוא חזה את החמרתה, את התפשטותה, ואמר שאסור לנו, כישראלים וכיהודים, לשבת מן הצד. המטרה הייתה לרכז את כל המידע על תופעות קלות כחמורות, בכל מקום, בכל עת, ולדעת להגיב להן ברגעי האמת. הוא ביקש לטפח קדרים של מסבירנים, בעלי ידע בתחום ויכולות שכנוע, כאלה שישיבו בשפתם לתועמלנים האנטישמיים בארצות השונות, ואף ייזמו כנסי הסברה כדי להטות את דעת הקהל לטובת ישראל. לא שהאנטישמיות המסורתית, כפי שמוצגת בסרט ה"פייבלמנים" פסה מן העולם. נהפוך הוא. יחד עם שנאת ישראל והתעמולה ארסית כלפיה, גם אנטישמיות נקודתית נגד יהודים, בין אם הם חובשי כיפות ולבוש מסורתי, ובין הם זוהו ככאלה בסביבה שבה הם חיים, מרימה ראש. מוזי ורטהיים הלך לעולמו בטרם חלומו הגדול, הירתמותו לנושא המטריד הזה, יצא אל הפועל. היה זה ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, שדיבר על כך שלא ירחק היום ותגיע עלייה גדולה לישראל גם מצפון אמריקה. צחקו לו כשרמז ויותר משרמז, כי צפויה עלייה גדולה מבריה"מ לשעבר. הוא ידע על מה הוא מדבר. זה היה הישגו הגדול בתקופת ממשלו. על עליה גדולה מהמערב העריך שהדבר יקרה, ועלינו להיות ערוכים לכך. אכן, לנוכח התגברות האנטישמיות, יש לצפות לעליה מבורכת של יהודים דוברי אנגלית לישראל. הממשלה החדשה שתיכון בקרוב, חייבת לעודד הן את המאבק בהתנכלויות ליהודים באשר הם, והן את העלייה ארצה. זה צריך להיות עיקר תפקידו של המשרד לתפוצות. לשם כך יש להקצות לו תקציב ייעודי למאבק החשוב הזה. זאת - לפני שתופעת האנטישמיות תחלחל ל"מיינסטרים האמריקני", ואת תוצאותיה נחוש גם כאן, בישראל. מה שבטוח הוא, שספילברג עצמו - ולא רק בגלל גילו - לא יעשה עליה. אנחנו בישראל לפחות נהנה מסרטו.