פרשת השבוע שלנו, פרשת "וַיֵּשֵׁב", מתכתבת בעוצמה רבה עם שלל האירועים הקודרים, הפוקדים את החברה הישראלית בימים אלו ובמידה רבה גם בשבוע הזה. פרשת "וַיֵּשׁב" זועקת לא לאלימות המשתוללת לה, למרבה הצער, בממדים מדאיגים. הפרשה אומרת לא לכוחנות כדרך חיים ואומרת כן להידברות ולהתפייסות. יוסף מבקש מסילות ללבבות של אחיו, שנהגו כלפיו באלימות פיזית קשה ואף זממו לקטול את חייו.
אירועי השבוע הזה בחברה הישראלית זועקים, שנאמץ את דרכו של יוסף - דרך הפיוס, הדרך המבקשת מסילות ללבבות אחיו, שלמרבה הכאב, הם עלו על שרטון העוינות והאיבה, שלבשה ממדים אלימים קוטלי חיים.
פרשת "וַיֵּשֵׁב" חובקת בחובה יריעות חיים, שכולנו חווים בחיי היום יום. אנחנו פוגשים בפרשה את סיפור אהבת הורים - ילדים, סיפור העדפת בן אחד וקנאת האחר. מרגש סיפור החלום - האם זו פנטזיה או תאור מצב המשפיע ומנווט את חייו של החולם. בולט סיפור הלבנת פנים - בסיפור החובק את מה שעוברים תמר ויהודה, המעורר אותנו לשאול, האם זו דרך ראויה להתנהלות חברתית.
סיפור יוסף ואחיו - סיפור של הטרדה מינית מצד אישה ומולה מידת ריסון, איפוק ועידון של הגבר המאוים - יוסף. בעוד יהודה אחיו מול תמר מעד ולא גילה אותן מידות של ריסון, איפוק ועידון כמו אלו של יוסף, אלא נתן דרור ליצריו בפגישה בדרך תמנתה עם כלתו, שהסירה בגדי אלמנותה והתחפשה לזונה-קְדֵשׁה. ולמרבה הצער, יהודה מעד כששכב עם כלתו שהתחפשה לזונה-קְדֵשָׁה, כי רק בדרך זו תשיג מיהודה את מה שהוא מסרב להעניק לה - את החופש.
הפרשה עמוסה בסיפורים, במסרים ובמסרים סמויים. בכל סיפור ועל כל מסר גלוי או סמוי ניתן להרחיב. אני תוחם עצמי ב-ד' אמות של יריעה ספרותית אחת, שתחילתה בפרשה הקודמת פרשת "וישלח". פרשה בה בני יעקוב פורעים בבני העיר שכם כנקמה על שבן עירם אנס את אחותם דינה.
צו מנחה
האחים רואים את ערך כבוד המשפחה העומד לנגד עיניהם, והוא שמכתיב להם לנקוט בפעולת נקם ודרכה לגאול את מה שנראה לדעתם כבוד המשפחה. בעורמה הם הרגו כל זכר בעיר שכם. נוסף על ההרג הם "בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבוֹזוֹ אֶת הָעִיר... אֶת צֹאנָם, אֶת בְּקָרָם, אֶת חֲמוֹרֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר בָּעִיר וַּבַאֲשֶׁר בַּשָּׁדֶה לָקְחוּ" (פרק ל"ד, פסוק כ"ח).
יעקב נוזף בבניו. נזיפת יעקב בבניו היא בבחינת צו מנחה לנו, בני יעקב, גם בימינו - אין מקום לנקם, אין מקום לכוחנות כאמצעים מנווטים ומכריעים מהלכים בחיינו. יש רק דרך אחת לְיַשֵּׁב מחלוקות והיא בדיבור ובמשא-ומתן ולא ביוזמות של מלחמות וביוזמות של יצירת מציאות חיים מדממת. לכן לבניו ובמיוחד לאחראים הישירים, שמעון ולוי, יעקב אומר מיד לאחר פעולת העונשין הבלתי אחראית - "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי..." (פרק ל"ד, פסוק ל') ועל הנזיפה הזאת הוא חוזר טרם מותו - "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם ...כִּי בְּאַפָּם (בכעסם) הָרְגוּ אִישׁ ... וּבִרְצוֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר ..." (פרק מ"ט, פסוקים ה'-ו').
הצוואה של יעקב אבינו למציאות חיינו, שחובה עלינו לא להיחפז לפתור את שלל הבעיות במערכות היחסים עם שכנינו במערכות צבאיות, אלא להקדיש את מירב המאמצים ביצירת אווירת הידברות ושלום.
לי חשובה גם תגובת בני יעקב לעברו של האב יעקב הנוזף בהם על שנתנו דרור ליצר הנקם וטבחו ללא רחם בכל אזרחי הישוב הנמנים אל עם אחר. תשובתם היא שהמעשה הוא חיובי בהחלט, והם אינם מתחרטים וכלשון התורה הם נוזפים באבא - "וַיֹּאמְרוּ (ליעקב) הַכְּזוֹנָה יֵעָשֶׁה אֶת אֲחוֹתֵנוּ".
בתשובת יעקב לבניו אנחנו פוגשים אב הנלחם בהיתר של הפעלת אלימות כדי לשמור על כבוד המשפחה. למרבה הצער, שמעון ולוי אינם בדעת יעקב. הם נחרצים בדעתם, שהם עשו מעשה חיובי והכרחי. צעקת יעקב נגד אלימות, שנקטו ניו נגד תושבי שכם, חייבת לחלחל להוויה החברתית במציאות חיינו היום.
גילויי אלימות
גם בפרשה שלנו פרשת "וישב" מופיעה דמות נשית והיא תמר אשת ער. מצד אחד בתפיסה הגברית של יהודה היא נתפסת כדמות חלשה, שהכל מותר לעשות בגופה. מצד שני ניצבת מולנו דמות נשית חזקה, הנאבקת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לזכות במה שנראה לה חשוב - הזכות לקיים חיי משפחה.
תמר מתריסה במי שמונע ממנה את הזכות לנהל חיי משפחה כהבנתה. לשם כך היא מוכנה להלבין את פניו של אדם נשוא פנים, יהודה, אבי ער, בעלה שנפטר. היא מלבינה את פניו - פני גבר חזק, בעל יחוס ומעמד - על שנתן דרור ליצריו בחיק הטבע אצל אישה, שחשב כי מדובר בזונה. כי מדובר בגוף נשי, שהיא עבורו חפץ שהכל מותר לעשות בה, כולל פריקת יצרים באופן בהמי מבחיל. המעשה של יהודה כואב לקורא האוהב את ספר התנ"ך, כי המעשה שעשה יהודה לא היה מצופה ממי שאביו יעקב אמר עליו - "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ... (פרק מ"ט, פסוק ח').
תמר אשת עֵר, עֵר זהו שמו של בעלה שנפטר, היא לא שתקה ולא הייתה מוכנה להשלים עם עלבון הכפייה הגברית - שייעד לה חיי אלמנות נצח - היא יוזמת, פועלת, נוקמת ומשיגה את יעדיה - והיעד הוא לזכות בחיי אימהות.
למרבה הצער, אנו עדים בתקופה האחרונה לגילויי אלימות מזוויעים נגד נשים, לכן יש משמעות רבה להתייחסותנו לדמות האישה הנאבקת על זכויותיה במציאות גברית נוקשה, החוסמת לה את כל נתיבי החיים ומצליחה במאבקה. מולה נמצאת דמות גברית חזקה שרואה באשה כחפץ, שמותר לעשות בה הכל, כולל לפרוק את יצריו -
"וַיִּרְאֶה יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה ..." (פרק ל"ח, פסוק ט"ו).
לצערי, גמגומי החרטה והצער של יהודה אינם משכנעים. מול גבר בעל מעמד ועוצמה חייבת החברה גם היום לפתח כלים, שימנעו את הפגיעה באישה. חובה שננכס את הערך "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא", ולא אשת חיל מי יפצע, מי יפגע, מי יאנוס ומי ירצח.
מעל לכל חובה עלינו לנצור את הציוויים משתי הפרשות - פרשת "וישלח" ופרשת "וַיֵּשֵׁב" - (א')לא לאלימות!! (ב') לא להפעיל אלימות כדרך להשגת יעדים מדיניים ופוליטיים!! (ג') לא להפעיל אלימות כלפי אישה!! (ד') לא להפעיל אלימות כדרך לשמור על כבוד המשפחה!!