יאיר נתניהו התנהל בתביעת הדיבה שהוגשה נגדו תוך טעויות ושיקול דעת לקוי שבסופן הוא נאלץ להיפרד מסכום כואב של כ-400,000 שקל ששילם לאבי אלקלעי - מבלי לברר את התיק לגופו. אבל מתברר שבית המשפט לא חף אף הוא מטעויות, וייתכן שטעות אחת כזו מנעה מהתיק להתברר לגופו ולהביא את הצדק על סיפוקו. בהקשר זה ראוי להקדים ולהעיר שגורל הרוב המכריע של תיקי בית המשפט מוכרע כבר בערכאה הראשונה, שלמעשה קובעת את גורל התיק לשבט או לחסד, ומעטים המקרים שבהם התיק "מתהפך" בערכאת הערעור, וזאת מסיבות מגוונות, שהעיקריות שבהן - גם אם איש לא יודה בכך - הן שלא לעודד, ואוליי אף לדכא, את מוסד הערעור - כדי למנוע ככל הניתן גודש תיקים, וכן כדי לשמור על יציבות מערכת המשפט - גם אם הצדק נפגע כתוצאה מכך. נראה אפוא, שגם עניינו של יאיר נתניהו הוכרע כבר בבית משפט השלום, וכל הליכי הערעור שהוא נקט היו בזבוז כסף וטיפוח אשליות רגעיות שסופן - כמו ברוב רובם של המקרים - היה ידוע מראש. המדובר הפעם היה בעניין המרכזי בתיק שנסב סביב השאלה המכרעת אם יאיר נתניהו קיבל או, לטענתו, לא קיבל לידיו את כתב התביעה. בית משפט השלום (כב' השופטת כוכבה לוי) קבע בעניין זה, בין היתר, כך: "על-פי אישור המסירה, נמסר דבר הדואר ל"איציק" שלימים הסתבר כי הוא איציק שרגאי - שליח בית ראש הממשלה, ששימש "הבלדר" המורשה לנטילת דברי דואר רשום שמוענו אל שוכני מעון ראש הממשלה דאז". בסיום פסק הדין קובעת השופטת לוי כך: "לסיכום אני קובעת כי כתב התביעה נמסר כדין למבקש! המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי לא נמסר לו ואף לא לטעת ספק בדבר מסירתו כדין לשוכני מעון ראש הממשלה ובכללם המבקש". ראשית נעיר, שהשופטת מטילה כאן על יאיר נתניהו עומס הוכחתי כבד מהרגיל - באשר היא מצפה ממנו להוכיח אלמנט שלילי (שדבר הדואר לא נמסר לו). אין צורך בידע משפטי מופלג ומספיקה חכמת רחוב כדי לדעת שקשה להוכיח "שאין לך אחות". כלומר שהוכחת אלמנט שלילי, דהיינו הוכחה שארוע מסוים לא התרחש, היא משימה קשה יותר בהשוואה להוכחת אלמנט חיובי, קרי הוכחה שארוע מסוים כן התרחש. משום כך היה השופטת להקל על נתניהו בגובה הרף ההוכחתי שהיא הציבה מולו כדי להוכיח שהוא לא קיבל לידיו את כתב התביעה. מכל מקום, השופטת קובעת כאמור, שלא היה ספק בדבר מסירת המכתב. הדעת נותנת אם כך, שאילו היה בליבה של השופטת ספק כזה - כי אז ברור מאליו שהשופטת הייתה מחליטה לבטל את פסק הדין שניתן על בסיס כתב תביעה שספק אם נמסר לנתבע. אחד הגורמים שהסיר מליבה של השופטת קיומו של ספק בדבר מסירת כתב התביעה נעוץ בדבריה שלפיהם "על-פי אישור המסירה נמסר דבר הדואר ל"איציק" שלימים הסתבר כי הוא איציק שרגאי - שליח בית ראש הממשלה, ששימש "הבלדר" המורשה לנטילת דברי דואר רשום". ובכן, עם כל הכבוד, השופטת טעתה בקביעה העובדתית הזו. שכן איציק לא היה שליח בית ראש הממשלה והמכתב לא נמסר לו - ההפך הוא הנכון: איציק הוא זה שמסר את המכתב בהיותו עובד רשות הדואר. העובדה היא, שאישור המסירה של דבר הדואר היה ריק כפי שציין הרשם הבכיר אבי כהן להלן: "יצוין כי, אכן, כטענת הנתבע 1 [יאיר נתניהו] אישור המסירה הרלוונטי אינו נושא שם של האדם המקבל וגם לא חתימה של המקבל (נתונים שברגיל אמורים להימצא על גבי אישור מסירה") אשר לזהותו של אותו "איציק", בית המשפט המחוזי מתייחס אליו בערעור ואף מציין לגביו כי "ראוי שהדואר ינחה את המוסרים לכתוב שם מלא". הוא שאמרנו - איציק היה עובד רשות הדואר שמסר את המכתב, ולא זה שקיבל אותו. אבל מתברר שבית המשפט המחוזי, בהליך הערעור, הוסיף לעניין טעות משלו כאשר הוא סמך את ידיו על החלטת שופטת השלום כשקבע כי: "לא מצאנו להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא בקבלת ההמצאה למרות היעדר חתימת המקבל". אבל הרי בית המשפט קמא (השלום) קבע שעל-פי אישור המסירה דבר הדואר נמסר לאיציק. כלומר שהמחוזי סמך ידיו על עובדה שכלל לא נקבעה ע"י בית המשפט קמא (שכפי שראינו קבע - בטעות - את היפוכה של אותה עובדה). מכל מקום, אם נחזור לפסק דינו של בית משפט השלום, נגיע למסקנה שאם השופטת לא הייתה טועה, אלא מבססת את פסק הדין שלה על העובדה - האמיתית - שאישור המסירה היה ריק ללא שם המקבל - כי אז היה מתבקש מכך להטיל ספק בדבר המסירה, ומשום ספק זה - היה על השופטת לבטל את פסק הדין. מקל וחומר הדבר כאשר עול ההוכחה על יאיר נתניהו במקרה זה היה כבד מן הרגיל - כפי שראינו לעיל.