ההסתערות המילולית גסת הרוח של תומכי בנימין נתניהו בליכוד על רוני אלשיך מכילה, בין השאר, גם צליל גזעני. היא מזכירה במידת-מה את ציד המכשפות שנעשה כנגד לוחם צדק שקדם לו ניצב משה מזרחי אשר הלך השבוע לעולמו. אין זאת אומרת שאיש מהם לא טעה במהלך עבודתו במשטרה. אך הם היו על צד האמת והאור והצדק, וחקרו, אולי בלהיטות מוגזמת, את מי שהיו מעבר למתרס האופל. אלשיך אדם נבון, ללא מורא וללא משוא פנים. הנאשמים והמורשעים תמיד מאשימים את חוקריהם במסע רדיפה נגדם. בדרך כלל אין לזה שחר. הבוקר צוטט אלשיך בכותרת הראשית בידיעות אחרונות כמי שאומר כי אילו היה במקומו של המפכ"ל יעקב (קובי) שבתי היה מתפטר ולא מקבל את עול החוק החדש של ממשלת הקלון הביביסטית ולא משרת בתנאים אלה תחת השר איתמר בן-גביר. הערה זו מצריכה עיון רציני דווקא מפני שהדילמה שיש או אין לשבתי תפקוד עם כינון ממשלתם של בנימין נתניהו ואריה דרעי ובצלאל סמוטריץ' רבים וטובים בשרות הציבורי-ממשלתי. מצד אחד אין מעשה יותר מוסרי וערכי מאשר לומר כאלשיך כי יתפטר ולא ישרת תחת בן-גביר עם חוק כזה. מצד אחר אולי המניע המוסרי מחייב כל אדם המחזיק במשרה כזאת להישאר על משמרתו ולהגן תוך היאחזות בציפורניו על האזרח והמדינה מפני ממשלת האפילה, ולאלץ אותה לבלוע את נוכחותו כעצם בגרון או שתחליט לפטר אותו קבל עם ועולם. בניסוח פשטני - מה יותר מוסרי, לקום וללכת או להישאר בלי חישובים אישיים במוצב הציבורי ולהילחם בתנאי נחיתות עד הסוף המר כמילותיו של נתן אלתרמן - "עד שיכחון, עד כלות, עד אין בינה". בעצמי נקלעתי לדילמה כזאת בזעיר אנפין ולא כל כך סוערת. בעקבות גילוי חשוב של רביב דרוקר על הנתניהו'ז התחלתי לפרסם ביקורת על ביבי מעל דפי ישראל היום, שבאותן שנים - לא כעכשיו - היה נתון להשפעתו המוחלטת. פעם העיר לי גיא פלג כי הוא קורא את דבריי ותוהה אם אני חותר למצב שיפטרו אותי. כמותי נהג גם עמיתי החוקר העיתונאי הבכיר מרדכי (מוטי) גילת. רבים וטובים חלקו עליי. סברו כי הייתי צריך להתפטר ולא להעניק גושפנקה לעיתון המזוהה עם בנימין נתניהו . סברתי אחרת. ב-2017, כארבע או חמש שנים אחר שהתחלתי לבקרם, עלה בידי הנתניהו'ז לגרום לפיטוריי. אני סבור כי גילת ואני נהגנו נכון כשהתעקשנו להביא דבר ביקורת על ביבי בישראל היום של אותן השנים. לא נטשנו. אבל אפשר להבין גם את דברי הקטגוריה עליי. איש באמונתו יחיה.