ניצחון הימין בבחירות הוא פרי כשלון של ניסיון השמאל-מרכז הפוסט-מודרני והפוסט-ציוני להשליט בארץ אמריקניזציה פוסט-ציונית ברוח האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. מוקד הניסיון והמאמץ המוביל אותו היה ועודנו פעילות אינטנסיבית להדחת מנהיג הימין (בנימין נתניהו) באמצעים שאינם דמוקרטיים -
עלילה משפטית וחרם אישי. כשם שהשמאל אינו "טלית שכולה תכלת", סביר להניח שיתכנו יסודות מפוקפקים בימין שראויים לביקורות. אולם ככל שאלה הינם פרק במאבק הפוליטי, אין להם מקום בזירה המשפטית ובוודאי לא בעלילות-סרק משפטיות;
לכך בדיוק נועדו הבחירות.
הציבור (הריבון) ולא שום רשות אמיתית או מתחזה אחרת - הוא שאמור לקבוע את גבול "הנורמה הנסבלת" בחיים הפוליטיים, להעניק למתמודדים את סמכותם ועוצמותיהם למשול, למדוד את חולשותיהם ולהחליט אם ומתי עברו את גבול הנסבל מבחינתו. בבחירות האחרונות הוצגו כל הסוגיות והטענות המרכזיות הגלויות והסמויות לפחות מהעשור האחרון לשיפוט הציבור. הוצגה גם אופציה בלתי שגרתית במקומותינו - "גירסת נפתלי בנט ושותפיו" -
למהפך פוליטי עוקף ציבור. אחרי ניסיון אופרטיבי של כשנה וחצי בשלטון התבהרו הדברים וההכרעה הציבורית האחרונה מושתתת על התבהרות זו. תמו שאלות ההתחכמות וההתנשאות. הריבון הכריע.
כדמוקרטיה מתגוננת יש להיאבק בכל האמצעים במי שינסה לפרק את המדינה או להחליף בה את השלטון באמצעות מנגנוני אנרכיה ובאמתלות שווא.
עוד בטרם הושבעו הכנסת והממשלה החדשה ובטרם נבחר בה יו"ר, שוטפת את התקשורת והשיח הציבורי מאסה אדירה של מלל-סרק, המבקש למכור לציבור מחזה אימים פיקטיבי פרי מוחם הקודח של מנסחיו. על אלה נמנים אלופים, חסידים-שוטים שלהם ונציגים של מוקדי השפעה אחרים, הנסחפים אחר הגל העכור של "הפייק ניוז". כולם כאחד הינם עדת חצופים הפורשת בשחצנות הפגנתית מהחלטת הריבון בבחירות ומפיצה
תורות-שקר ועלילות שווא פרי מוחם הקודח על כוונות הימין המנצח. להערכתי הם מקור הרוח הרעה הנושבת במקומותינו זו השנה החמישית ברציפות.
שעה שאלו האמורים לחולל את חזון הבלהות המובטח ב"פייק ניוז" טרם הושבעו לכהן בתפקידיהם ואיש אינו יודע כיצד יפעלו וכבר מלאה התקשורת הישראלית רוויית השערות הסרק והזדון בתחזיות האימים של מפסידי הבחירות האחרונות. בולטת ביניהם קבוצת רמטכ"לים מתוסכלת בראשות אהוד ברק, בני גנץ, גדי איזנקוט ושותפי עבר נוספים כבוגי יעלון ודן חלוץ - בשילוב עם מפקדים ופקודים מעברם החוששים מסדרים חדשים בעולם היהודי בא"י. אלה פועלים במרץ כאופוזיציה לכל דבר ועניין לצד מנהיגי האופוזיציה המיועדת וחוגים המקורבים להם, כשהם עדיין חברי ממשלת-המעבר. בכך הם
מועלים בתפקידם הנוכחי; תופעה שיש לאסור בחוק.
בסערת הנכאים שפקדתם בעקבות כישלונם מטיפים הללו להרס הדמוקרטיה, להפגנות רחוב משתקות, לסרבנות אזרחית ולמהלכים אנרכיסטיים שונים שמטרתם ערעור יסודות הממשל. אין הם מסתפקים ואינם בושים ברמת אובדן המשילות ואיכות החיים שהנחיתו על הציבור בתקופת שלטונם הקצרה. כל מעייניהם עתה אינם לתיקון המעוות, אלא להעמקת ההרס; הם לא למדו דבר מלקח
משפט שלמה.
שליטי הארץ את כל אלה מחוללים הם בסיוע גורמים פוליטיים לא יהודיים מבית, נציגים עויינים של מדינות סב-ידידותיות ומחאות צבועות של אירגונים חיצוניים וזרים. לפתע, כביכול ללא שום יד מכוונת ובטרם השלים רה"מ המיועד את מעשה המרכבה ונשא כמקובל את נאום הבכורה הפרוגרמטי בכנסת, התעורר מחדש מחול השדים המוכר. עתה המצב ברור:
זו איננה דאגה למדינה ולעם, זו חתרנות שמטרתה לשמור על הגמוניה שלטונית של "החוגים הנאורים" בישראל בכל מחיר! לא העובדות ממלאות כאן תפקיד ולא השאלה אם כל תוכניות הממשלה שגויות או באמת פסולות מכל וכל.
מה שפסול בעיני מחרחרי מלחמת האחים הפוטנציאלית היא העובדה שהם כבר אינם שליטי הארץ ויש מי שנטל מהם את הבכורה שהשיגו במירמה בעיקר בדור האחרון. המחשבה שישנו מישהו זולתם שעשוי לרצות להתאים את מהלכה של הספינה הישראלית לעבר ציונות ארץ-ישראלית אמיתית ויהדות שאיננה פרוגרסיבית (מתבוללת) אלא נורמטיבית, בדרך שונה - אינה מתקבלת על דעתם. את הרקע לקיטוב יוצרים הם בעיקר על-ידי החרמת זולתם; אם אין מדברים, גם לא צריך להתפשר!
הפחד הגדול ביותר של יריבי גוש הימין הוא מהות תפיסת ארץ-ישראל והריבונות היהודית בה. החשש שהממשלה החדשה תמשיך במדיניות החותרת להחלת ריבונות ישראלית על ארץ-ישראל המערבית כולה מחוללת בהם חלחלה. בכך מאמינים הם תדחק אותם הממשלה ממרכז "העולם הנאור", שברובו כופר לפי שעה בזכותו של העם היהודי על הארץ אל שולי שני העולמות גם יחד - "הנאור" והלאומי. ישראל היהודית והציונית אינה חוששת מערבים, אך דורשת מהם לנהוג כבני אדם החיים בשלום עם סביבתם ומכירים בזכויות הזולת. את הפתרונות הלאומיים שלהם אין הערבים יכולים לחפש ולבקש במדינת העם היהודי; יש להם את ירדן (חלקה הגדול של א"י במזרח ומקום מושבם הטבעי על-פי מדיניות המנדט) ואת שאר השטחים הערבים. יש מקום לכולם.
אם ברצונם של הערבים החיים בשטחינו להיות אזרחים, חייבים הם להיות נאמנים למדינה -
לא ניתן להחזיק את החבל בשני קצותיו. מי שאינו חפץ עוד בציונות אינו חייב לחיות דווקא כאן. כנ"ל גם לגבי מי שמאס בדמוקרטיה נורמטיבית ומאוזנת ומתחבר דווקא לפוסט-מודרנה אנרכיסטית. מי שאינו מכיר בזכותו של העם היהודי על א"י אינו חייב להיות אזרח המדינה, והרוצה להיות יהודי מומר שערי יותר מ-200 מדינות לא יהודיות פתוחים בפניו.
האג'נדה הפוליטית של הממשלה המתרקמת בימים אלה כוללת רפורמות ממשליות לא מעטות, מהן בתחום החקיקה והמימשל האופרטיבי ומהן בסוגיות עקרוניות של יחסי הגומלין בין זרועות הממשל החוקתי שלנו. אין זהות מלאה בין גישות מרכיבי הקואליציה החדשה, אבל קיים בה בסיס רחב להבנה סביב היסודות
הלאומיים, הציוניים והיהודיים, הצורך לשמור על הביטחון הלאומי והריבונות. אלה מספיקים ליצירת סינרגיה ופשרות סבירות. על יסודות אלה תקום הממשלה הנוכחית ועל יסוד הפשרות תעצב את דרכי התנהלותה. מי שמחרים קבוצה קונסטרוקטיבית זו, כנראה אינו חפץ בקיום בצוותא, בדמוקרטיה או בשניהם.
ריחוק ופיצול אפשר שאני נאיבי אם בעצם הימים המטורפים הללו שכופה עלינו הממשלה היוצאת
אדבר על דרכים משותפות לעתיד... ובכל זאת; דומני שרק זו הדרך הנכונה קיימים לגוש הימין הנוכחי ולחלקים המוגדרים ימניים וליברליים באופוזיציה המסתמנת יסודות משותפים אך לא בהכרח זהויות מלאות ובכללם הממשל האזרחי הדמוקרטי, מבנה הממשל ויחסי הגומלין בין זרועותיו
(בתנאי שיוסכם שזרוע הממשל הקובעת את הנורמות החוקית והחוקתיות היא הכנסת ולא שום גורם אחר). כ"כ משותפים להם היסודות הלאומיים של שמירה על הריבונות, קיום מדינה יהודית בעלת ייחוד לאומי ותרבותי, הגנה על הקיום הפיסי ושאיפה לצדק חברתי. יש להם כמובן גם עניין לקיים יחסים קרובים עם יהודי העולם. דבריהם האחרונים של גדעון סער ואביגדור ליברמן על
"חורבן המדינה" וכינויים של שינויים חוקיים ברוח מצעי הבחירות של מפלגות הימין בשם
"הפיכה ממשלית" מטילים צל כבד על כוונותיהם האמיתיות ומכאן על
רעיון האיחוד והשותפות.
במציאות לה אנו עדים בשני העשורים האחרונים מתהווים ריחוק ופיצול בין החלק היהודי-ישראלי
המגשים בפועל את הציונות (אלה החיים בארץ כמדינה ריבונית) לבין אוסף הקהילות הגלותיות החיות במדינות אחרות או המרכיב היהודי אמריקני הגדול והדומיננטי מבין כולם. זו התפתחות טבעית אך אל לנו להקל בה ראש. ידרש דיון לאומי מעמיק לקביעת "כללי החיים בצוותא" מבלי לשבש את החיים במדינת-ישראל עצמה. חלקי העם החיים בתפוצות כמיעוטים במדינות ריבון בעלות ניגודי אינטרסים, מתלבטים באופן כרוני בין כפל הנאמנויות שלהם למדינת מגוריהם לבין יחסם וקירבתם לציון הריבונית נוכח ניגודי אינטרסים בעוצמה משתנה. סוגיה זו חייבים ליישב ולהסדיר אם איננו רוצים להיקלע למשברים ולהיקרע ביניהם.
1 שילוב פוליטי של "החוגים האופוזיציוניים לכאורה" שבגוש הימין המוכלל בקואליציית ימין מהותית ורחבה עוד יותר מזו הקיימת - יאפשר ביסוס דמוקרטי מובהק של מדינה ציונית בעלת יסוד כללי ליברלי וחילוני בשיתוף רחב עם ערכים מסורתיים, סובלנות אמונית וקיום בצוותא. שימור היהדות והסולידריות החברתית-יהודית במדינת הלאום האחת והיחידה שלה מחייבים סגנון חיים כזה, כי רק הוא יישב בצורה סבירה בין מדינה יהודית לדמוקרטיה ליברלית מתונה. עם חלוף הזמן יבצע העם היהודי
2 עידכונים ותיקונים בתכנים השוטפים בכדי להתאימם לשינויים בעולם ולצרכי היהדות להתקיים כעם ריבוני בהרמוניה גם אם חלקים ממנו אינם שותפים לריבונות זו. זאת יש להבין: צרכיה של מדינה ריבונית יהיו קודמים תמיד לאלה של קהילה כזו או אחרת.
לסיכום:
אין שום סיכוי מעשי שזרם חרדי כזה או אחר ביהדות יוכל לכפות עצמו על אחרים שאינם כמותו ולהפך.
אין שום סיכוי מעשי שיהודי התפוצות יכתיבו ליהודים אזרחי ישראל כיצד לנהל את המדינה, מבלי לחיות בה ולהיות שותפים מלאים לקשיים ולהישגים. בראייה לאומית כוללת ולטובת המשך הקיום וההתפתחות של העם היהודי -
נדרש מנגנון קבוע שיסודו יכול וחייב להתחיל מגוש ימין ציוני-לאומי חזק ומתואם היטב, הכולל
מצע מעשי ורעיוני קרוב למנגנונים הריבוניים אך מתחשב בדפוסי החיים החיוניים לכולנו.