כיום במעלות העשור התשיעי לחיינו רעייתי ואני מתגעגעים לשנים היפות, בהן התנדבנו פעם בשבוע להסיע ילדים פלשתינים חולי סרטן משכם להקרנות בבית החולים תל השומר ובתום ההקרנה החזרנו אותם. עד היום רעייתי ואני חווים את החוויה, שחווינו יום אחד בעת המתנה בשעת בוקר מאוד מוקדמת לילד שלנו, שיגיע למחסום חוורה במבואות שכם. בעת המתנה נכנסנו לשיחה עם שני רופאים, המלמדים בבית ספר לאחיות, שהמתינו באותו מחסום כדי להיכנס לעיר שכם. באותו בוקר אחרי כארבעים דקות המתנה התמוטט עמוד החשמל בפתחו של המחסום ואחד החיילים נפגע בכל חלקי גופו. שני הרופאים הערבים הממתינים יחד אתנו במחסום "נטשו" את רעייתי ואותי וזינקו לעבר החייל הפצוע, וטיפלו בו במסירות רבה כעשרים דקות עד שהגיע האמבולנס הצבאי. שני רופאים ערבים, שבוודאי חשו לא בנוח במציאות של כיבוש, מציאות המחייבת אותם להמתנה במבואות העיר שכם בבוקר טרם כניסתם לעיר ובערב בעת יציאתם, אך חייל ישראלי שנפצע זוכה לטיפול רפואי מידי מאותם שני הרופאים הערבים. שני הרופאים הפלשתינים לא שמעו את חברת הכנסת סטרוק, אלא הם שמעו רק את הצווים המוסריים האנושיים. שני הרופאים הפלשתינים, שנקלעו למחסום חוורה, בהתנהגותם באותו מעמד הביעו סלידה מההצעה של חברת הכנסת סטרוק. לשני הרופאים הפלשתינים, שהמתינו המתנה מייגעת במחסום, החייל הישראלי באותו רגע של פציעה לא היה אויב, הוא אדם חולה הזקוק לטיפול רפואי. מצער אותי, שחברת הכנסת סטרוק פגעה בערכים המוסריים של ספר הספרים. מצער אותי, שיש תמיכה רבה בהצעתה.