בין הפרסומים שהיו לאחרונה אודות המדדים הגבוהים, המשך העלייה במחירי הדיור וההתייקרות במשק בכלל, לא ראיתי משום מה התייחסות לעובדה שבאירופה וארצות הברית הצליחו העלאות הריבית למתן משמעותית את האינפלציה מדו ספרתית לכ-7 אחוזים, שעה שאצלנו שש העלאות הריבית הרצופות לא הצליחו לבלום כלל את האינפלציה שהגיעה בשלב זה לנתון שנתי של 5.3 אחוזים.
נכון, יהיו אפיקורסים שיטענו שתי טענות שאי אפשר להתעלם מהן. ראשית, שבכל זאת האינפלציה אצלנו עודנה נמוכה יותר מאשר ברוב מדינות המערב. ושנית, נתון שאיננו בר הוכחה, שלולא שש העלאות הריבית ייתכן מאוד שהאינפלציה אצלנו הייתה גבוה יותר.
אולם, וזה אולם גדול, עודנה מטרידה אותנו העובדה שבלא מעט כלכלות מערביות הייתה התמתנות ניכרת באינפלציה, זאת כאשר אצלנו, למרות הפעולות הדרסטיות של הנגיד, שבאו לידי ביטוי לא רק בהעלאות ריבית, אלא צעדים משלימים נוספים דוגמת הקשחה ניכרת של תנאי המשכנתאות, עולם כמנהגו נוהג, לפחות מבחינת הנתונים שפורסמו עד כה.
ובכן, ייתכן מאוד שלכישלון של הנגיד ישנן לא מעט סיבות מקלות. בראש וראשונה העובדה שהוא פעל במהלך מרבית שנת 2022 בתנאים כמעט בלתי אפשריים של מערכת בחירות, ממשלת מעבר ובמידה לא מבוטלת "כלכלת בחירות" עם אינטרס שבשוק מוצרי הצריכה למיניהם, מזון, ביגוד וכו', לא תהיה תחושה של מחסור. מזווית זו אפשר אפילו לומר שמהרבה בחינות הנגיד ראה את עצמו כ"מבוגר האחראי" שמנסה להציל את כלכלת מדינת ישראל מסכנת התדרדרות לאינפלציה ולמיתון העמוק, וכוונותיו היו ללא ספק טובות.
ירידה תלולה מצד שני, ולמרות הנסיבות המקלות שכבודן במקומן מונח, קצת קשה להבין איך הנגיד שראה את עצמו ממוקד מטרה, נקט במרוצת 9 החודשים האחרונים בפעולה אגרסיבית של 6 העלאות ריבית, זאת המקום לנתח כלכלית את מה שקורה במשק ב"איזמל מנתחים", כפי שמצופה מפרופסור לכלכלה בעל שם עולמי. אמיר ירון לא הסתכל בפריזמה רחבה יותר למה שקורה במשק, דוגמת בעיית המחסור בהיצע דיור שרק הלך והעמיק, ושכמובן לא העלאות הריבית ולא הקשחת תנאי המשכנתאות פתרו את הבעיה ו/או יפתרו את הבעיה. אדרבה, באופן פרדוקסלי הן אף החריפו את חוסר הוודאות ותדלקו ב"הפוך על הפוך" את שוק הדיור ואת זה נראה בעוד שנה מהיום!
כמו-כן העובדה שדווקא במהלך העלאות הריבית אנו רואים מגמה מובהקת של ירידה תלולה ביותר בצמיחה במשק הישראלי, מכ-7-8 אחוזים בראשית 2022 לבקושי 2 אחוזים במהלך החודשים האחרונים, שזה בפועל העדר צמיחה כלל וכן עלייה מדאיגה באבטלה, מצביעה על כך שמדיניות העלאות הריבית לא רק שלא השיגה את מטרתה במלחמה באינפלציה, אלא שגם היו לה ככל הנראה השלכות מטרידות בכיוונים כלכליים חשובים לא פחות.
האם המסקנה הינה שהנגיד היה צריך למתן את העלאות הריבית ואולי אף לא להשית את הגזירות הקשות על נוטלי המשכנתאות? ובכן, ייתכן שזו חכמה בדיעבד, אולם התחושה הינה שהוא היה צריך ללכת על מהלכים מדודים יותר, ובתאום מירבי עם משרדי הממשלה, ובמיוחד משרד האוצר, ולא על "טייס אוטומטי" שמעלה ריבית מיד לאחר שנגיד ה"פד" האמריקני מעלה את הריבית. שכן 6 העלאות ריבית של 0.25% שכל אחת מסתכמות ב-1.5% הייתה לטעמי נכונה יותר במקום פעולות דרסטיות קיצוניות.
אין ספק: העובדה שאנו עומדים כיום בפני מצרף בעייתי של אינפלציה שמסרבת לרדת, עלייה באבטלה, ירידה משמעותית בצמיחה, ירידה בהיצע דיור ובד בבד המשך עליות מחירי דירות ומוצרי צרכיה בכלל, אמורה להדיר שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל החדשה. האם יצטרכו לחשב מסלול מחדש? התשובה לכך, מן הסתם, הינה חיובית!