פינטו כותב את תודעתה של אישה מתה; בכאב, בכנות, בחשיפה. ספר שגודלו קטן, אך מילותיו מתפרצות. למעשה, מומון, הקול הנחבא-גלוי מתאר את יחסם של ילדיה אליה בשעה שהיא מרחפת בדירתה במהלך השבעה. היא לא עושה חשבון לאף אחד, ופשוט שופכת את חמתה. פינטו משתמש בערבוביה צבעונית (כמו הכריכה), מאופקת אך מלאה רבדים, בעברית, ערבית וצרפתית, ויוצר עולם שונה, מלא יצרים, סודות, התחשבנויות וקונספירציות. הוא משתמש בהרבה תובנות, הרבה ביקורת על "תרבות המוות" (שאינה תרבותית כלל וכלל) ומעצב את הסיפור תוך התייחסות חדה למשפחתיות, אימהות, אהבת אדם, יחסי היהודים והערבים באלג'יר ובפריז, ומראיה של מדינת ישראל היום דרך עיניהם של יהודים ממדינה אחרת. פינטו עושה זאת בעדינות אך בחדות, במשיכת חוטים דקה ותוך התייחסות למוסתר ביותר. למעשה, מומון היא רוחה של אישה יהודייה-צרפתייה ממוצא אלג'יראי. במהלך השבעה היא חושפת את הסודות אודותיה, סודות שאולי מצופה שיוסתרו בתהליך האבל. תודעתה מתעוררת לתחייה ומקימה עליה את יציריה. "לאקד מתת, היא מתה (עמ' 6)". פינטו מתאר זאת בעדינות ובאיפוק, אך מצליח להעביר את תודעתה הנסתרת מן העין. הוא חובט בקוראיו את מילותיה, כאשר היא מתבוננת בשבעה עליה. הכתיבה שירית, פיוטית, מעורבבת, ועם זאת שומרת על קצב אחיד, כמו מכה את הקורא, דורשת ממנו להמשיך בטקסט. חשוב לי לציין שבעת הקריאה הייתי זקוקה להפסקות, דווקא משום שדמותה של מומון כל כך ריתקה אותי. פינטו מציג מוות הרווח לכולם. היא מדברת לכולם וכולם מדברים אליה ועליה. היא מתה אך מרגישה אותם. הם מחפשים הסברים ולא מוצאים, מחפשים פשרות ולא מוצאים וכן צורחים על קיומה של המשפחה הזאת. היא מתה בצרפת, והקורא מלווה את הרהוריה, שנאותיה, אהבותיה וחוסר המוצא שלה. את בעלה איבדה לפני מספר שנים ואת חברתה ראידה איבדה כשהיו ילדות. ראידה היא היחידה המלווה אותה במותה ובמחשבותיה. היא כבר לא כל כך דואגת לילדיה, אולי אף מתעבת אותם, ובעיקר את בנה. היא מעולם לא רוותה נחת מהם. ועכשיו היא מדברת ומי יודע אם בכלל יש שומע, ואולי בכלל אין, וטוב שכך. היא יכולה להביע את דעתה, את תהיותיה, את מי שהיא ואיש לא יגיד דבר. כאמור, פינטו משחק עם תודעת הקורא בספר; מצד אחד ישנה תודעתה של מומון, שלא מתה בשלווה כפי הנראה, ומן הצד השני, דרך תודעתה, מתגלות נפשותיהם של בני משפחתה, של ילדיה, כאשר הם בעצמם אמביוולנטיים כלפי אמם המתה. כך פינטו מלהטט בין המשפחתיות השבירה, בין ה"צביעות" במעשה השבעה, האימהות, אולי, מכורח, והטקסיות הזו, ההכרחית, אחרי המוות. הוא מגיש בלב פתוח, נוטף דם, את תודעתה המרובדת והמסוכסכת. כאן נעוץ קסמה של הנובלה, המלאה במחשבות רבות של אישה אחת, בתוך השבעה מכורח הזו. זהו יומן הנכתב על-ידי רוחה החיה ונמצא מחוץ לסיטואציה אך עמוק בתוכה, ולכן פינטו יוצר כתיבה חתרנית, חפה מתבניות וממניירות וישירה עד כאב. לא יכולתי להסיר את הספר מהידיים, למרות שדרשתי מעצמי הפסקות. הקריאה בו מענגת וכואבת כאחד, חותרת תחת הסיטואציה הבלתי אפשרית, עד כדי תחושת דימום והכרה. הכריכה בה בחר פינטו (בעיצובה של נורית וינדר קידרון) משקפת את הלך הרוח והמחשבה הכואבת הזו, המתחשבנת, המסוכסכת, המגלה את הסודות כמעט מכורח. כמו השבעה. כך הוא חושף התייחסות בלתי אמצעית למוות, אך עם זאת גם בלתי מתפשרת ומאוד גלויה. הוא חושף את הדברים שלא מדברים עליהם בעת השבעה, את ההסתרה, את המקום הנוח שאינו נוח. בעזרת תודעתה של מומון הוא חושף את הנפשות מסביבה, הסוערות, בעוד היא נמצאת בשקט שלה, שלא דורש ממנה דבר מלבד צפייה. הוא משחק בתודעה, עובר בה, מציג אותה באופן ישיר וחובט עמה. זהו ספר קולח, מעמיק, כתוב היטב ובועט. פינטו מגיש לקורא את הדברים כפי שהם, וכותב פרוזה רעננה, חתרנית וכואבת. המוות מעולם לא היה חי יותר.