ביום שלישי הקרוב, יחול צום עשרה בטבת, הרמב"ם בספרו "משנה תורה" ("היד החזקה"), בהלכות תעניות, מסביר את עניינם של הצומות שנקבעו על-ידי חכמינו: "ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו, שהיה במעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב". לאחר מכן מפרט הרמב"ם את התעניות הקבועות וסיבותיהן.
על צום עשרה בטבת אומר הרמב"ם: "ועשירי בטבת - שבו סמך מלך בבל, נבוכדנצר הרשע, על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק". הדברים מבוססים כמובן, על המסופר בתנ"ך שביום עשרה לחודש טבת החל המצור על חומות ירושלים, שהביא בסופו של דבר לחורבן העיר והמקדש וגלות בבל.
בספר יחזקאל אף נאמר שהקב"ה ציווה ליחזקאל הנביא לרשום לזיכרון את התאריך האמור: "כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה", דבר המורה על חשיבות התאריך והמאורע שאירע בו (פוסקים מסוימים אף מסיקים מכך שצום זה - י' בטבת - חמור מצומות אחרים, כך שאם היה חל בשבת היו צריכים לצום בו, כפי שזה נעשה ביום הכיפורים, ולא לדחות אותו, כפי שזה נדחה בשאר התעניות).
נשאלת השאלה: חורבן הבית והגלות אירעו בתאריכים אחרים, מאוחר יותר, ולזכרם נקבעו שאר הצומות. מהי, אם כן, החומרה המיוחדת ביום שבו רק החל המצור, עד כדי כך שהוא חמור יותר מן הצומות שנקבעו לזכר בקיעת העיר וחורבן הבית?! הרי כשהחל המצור - עדיין היו חומות ירושלים, וירושלים כולה בשלמותן, בית המקדש היה קיים, ואפילו עבודת הקודש (הקרבנות וכו') בתוך הבית בוצעה כרגיל. מדוע אנו מציינים, אפוא, ובחומרה מיוחדת, את היום הזה?
אנו למדים מכך, שהפתיחה, ההתחלה ה"פעוטה", שהיא, לכאורה, קטנה בערכה, מהווה דבר רציני ביותר, שכן כל ההמשך, כל התוצאות, תלויות בפתיחה, בצעד הראשון. אל נזלזל בתופעות הנראות לנו לא-חשובות כל-כך, משום שבסופו של דבר עלולות הן להביא את התוצאות החמורות ביותר.
המשמעות הסמלית, העמוקה והפנימית, שיש לדבר זה מתבטאת במוסר-השכל ולקח בעבודתנו את ה', ובהוראה מעשית חשובה לגבי חיי היום-יום שלנו.
יצר הרע ישנם בני אדם המזלזלים בדברים "קלים" שבתחום התורה והמצוות, כגון במה שנקרא "דקדוק קל של דברי סופרים" או "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" (שאף זה נכלל בתורה שניתנה מסיני). ישנם אף כאלו המתפתים על-ידי יצר הרע לחשוב (ולהסביר) שמוטב מלכתחילה "לוותר" על אותם דברים "קלים", שאינם "אלא" מנהג או איסור קל, משום שעל-ידי כך "נרוויח" מצווה גדולה יותר או אף מספר מצוות גדול יותר או הימנעות מעבירה חמורה יותר.
כלפי זה קיים הלקח ומוסר ההשכל בחומרה המיוחדת של עשרה בטבת: ההתחלה היא החשובה, גם אם היא נראית פעוטת ערך, שכן כל ההמשך וכל התוצאות - החמורות ביותר - מקורם בפתיחה ובהתחלה. חז"ל אמרו "שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו "עשה כך" ולמחר אומר לו "עשה כך", עד שאומר לו "עבוד עבודה זרה". גם במשנה מופיעה האמרה: "עבירה גוררת עבירה". בהתאם לאמור מוסבר הכתוב: "כי ה' אלוקיכם... הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד". נשאלת השאלה; כיצד ניתן "לשחד" את הקב"ה, הרי, "לה' הארץ ומלואה", ובמה, אם כן, יש אפשרות לשחד אותו? התשובה היא: אדם עלול לחשוב כי אפשר לעבור עבירה "קלה" תמורת ה"שוחד" של המצווה החמורה שעשויה, כאילו, לבוא בעקבות הוויתור "הקל". על כך אומר הכתוב: "לא ייקח שוחד". אל תנסה "למכור" לו מצוות "קטנות" ותמורתן "לקנות" מצוות "גדולות". אין התורה ניתנת למסחר.
כשם שהדברים אמורים ביחס לדרכי קיום המצוות בין האדם לבין עצמו - כך הם גם אמורים לגבי פעולות שיש לעשות כדי לקרב אחים לתורה. גם כאן יש כאלה המתיימרים להצליח יותר בקירוב יהודים ליהדות על-ידי כך שהם "מקילים" על המתקרב את עול המצוות. ישנם המדברים על "התאמת התורה לרוח הזמן", כאילו יש אי-מי בעולם שהוא בר-סמכא לסחור בתורה ובמצוותיה, ולוותר על חלק ממנה, על-מנת "להשיג" חלק עיקרי או יסודי יותר. גם כאן קיימת ההוראה מצום עשרה בטבת: כל התחלה של סטייה, כל ויתור "קל", עלול, חלילה, להוות פתיחה של שרשרת תוצאות חמורות, רחמנא ליצלן עד כדי חורבן או גלות.
כבר אמרו חז"ל: "הווה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לאמור: קרב את הבריות אל התורה כמו שהיא בשלימותה - ולא את התורה אל הבריות! כשנתקלים באדם המהסס מלהתקרב אל התורה כמו שהיא בשלימותה; יש להסביר לו, ראשית, שכל יהודי, בכל דור ובכל תקופה, חייב לקיים את כל המצוות כולן. אם מסיבה כלשהי, נדמה לו שקשה לו לקיים את כל המצוות - יש להציע לו לקיים לעת-עתה מצווה כלשהי, אחת או יותר, מתוך הנחה ודאית שמצווה זו היא שתקל עליו את קיום המצוות האחרות והיא שתפקח את עיניו לראות כי אין קושי בקיום כל המצוות ושיש לקיימן כולן. חז"ל אמרו: "מצווה גוררת מצווה". וגם כאן - כפי שזה בצד העבירות - ההתחלה היא שקובעת, ולהתחלה יש המשך ויש תוצאות, ובסופו של דבר הוא יהיה יהודי שלם, מבחינה רוחנית וגשמית.
נושא זה של עמידה על משמר ה"התחלה" נוגע באופן מיוחד לעניין החינוך: יש הסבורים שבחינוך ילדים ליהדות יש לנקוט בדרך של פשרות, ויתורים וקולות. העניין של צום עשרה בטבת מלמדנו, כאמור, כי כל התחלה של "היתר" עלולה, חלילה, להביא לתוצאות שליליות. מטבעו של ילד שהוא מחפש כנות ועקביות, כשמלמדים אותו היתר לעבירות "קלות" הוא מסיק מזה לעצמו היתר לעבירות חמורות. לעומת זה, אם אומרים לו כי התורה כי תורת אמת בלי "גמישות", הרי הוא רואה שמדובר בעניין רציני ואמיתי, ואז יש לו אימון במחנך, שכן הוא רואה שאינו מעלים ממנו את האמת, ואז הוא מתמסר לעניין בכל להט נפשו ובתום לבו ונשמתו.
לגבי חינוך ילדים - הדבר רציני במיוחד, שכן, כפי שזה בשתיל רך, כל פגם או שריטה בנפש בגיל הרך הופכים בגיל מבוגר לפגם וסדק גדולים. לכן כדאי באופן מיוחד המאמץ להשקיע כוחות דווקא בילד בגיל הרך, משום החשיבות המכרעת שיש בכך לגבי כל עתידו, כאדם מבוגר וכיהודי. "חנוך לנער על-פי דרכו - גם כי יזקין לא יסור ממנה".