בלי לומר "שלום" הו, לאה אהובה, עוד קט עבר חודש מאז לכתך מעמנו, ועדיין איני מסוגלת לחשוב על כך שהלכת בדרך כל הארץ ולא אמרת לי "שלום", אלא "להתראות"! בשיחתנו האחרונה סיפרת, שעברת את הניתוח, תודה לאל, ושאת מתאוששת ושבקרוב תחלימי לגמרי ואז ניפגש בביתך החדש. על זה נאמר: "רבות מחשבות בלב איש(ה)..." שמך, יקירה, מחולק לשניים, וכאילו נוגד הוא את מהותך: קוראים לך "לאה", אך מעולם לא היית לאה, אלא עבדת כמו טורבו לילות כימים ובכל מצב. ו"צבעוני", שהוא שם משפחתך, גם הוא אחר ממך, כי היית צנועה בלבושך ואפילו בערבים חגיגיים, התאפרת איפור מינימלי. אולי נקראת כך משום נשמתך, שהייתה צבעונית ודינמית. שמעתי עלייך רבות מידידיי, ונכבשתי על-ידי אישיותך שופעת התבונה והחום, בטרם הכתרתי אותך בשנה שעברה (2021) כ"כלת האור" בחנוכה, בערב "פרס האור". השנה, חגגנו שלושים שנה לקיומו של ערב זה, המוקדש לסופרים, משוררים וחוקרי ספרות עברית, שהצטיינו בכתיבתם ונתנו מאורם לקהילה. ואכן, לאה, אור גדול נתת לכל מאות המשוררים והסופרים שהוציאו לאור את ספריהם בהוצאת הספרים שלך, "צבעונים", אור שכבה פתאום והחשיך את שמי הספרות בחג האורים. עמדנו בטקס דקת דומיה לזכרך, לאה.

אוטוטו...

החברים בפייס בוק אמרו לי, שכתבת ו"הצהרת" שאוטוטו את הולכת מעמנו בדרך אבותייך, אך לא רציתי להאמין. ולמה שאאמין לך? והלא משכת בציצית ראשך והוצאת אותך מבור העצב, עליו כתבת בספרך. פרחת ליד ילדייך ונתת להם דוגמה אישית לחריצות, תבונה ועזרה לזולת. והחיוך שלך... (ואיזה חיוך ידמה לו?) מלא שמחה, חדוות חיים, יצירה ועשייה ומלא טוב לב שפיזרת על כל סביבותייך. לאה, יש אנשים שנולדו עם הרבה מזל, ויש אנשים שכנראה נושאים חטאי אבות אבותיהם, על שילשים ועל ריבעים ומשלמים בדמם את המחיר. את, לאה, היית, למרות כל מה שעברת, בת מזל! "בת מזל"? יתמהו הבריות, "איזה מזל? תראי אלו צרות עברה האישה הזאת בחייה ואיזה מוות היה לה". ובכל אופן, לא תאמיני, לאה שלי, את היית אישה כה מיוחדת שהוצאת מתוק מעז. למדת, זכית בתארים, הצטיינת בכל מעשייך, זכית באהבת כל אחד שפגש בך או נעזר בהוצאת הספרים שלך "צבעונים". הכי הכי מבחינתי, שזכיתי לראותך מאושרת בערב "פרס האור" שחגגתי לך קבל עם ועדה, בפני אוהבי ספר, משוררים, סופרים ובמעמד כל מעריצייך.

"כלת אור"

היה זה בחג החנוכה שעבר, בו היית כלה - "כלת האור" תשפ"ב בירושלים! ראיתי את הזוהר בעינייך כשדיברנו בשבחך, כשהסופר יהודה אטלס שיבח אותך מאוד מעל הבמה וחלק לך כבוד גדול, והכי הכי, כשחילקת את ספרייך במתנה לחברים ולאורחים שבאו לכבדך ביום חגך. הצטלמת עם יקירייך וחברייך ו"טבעת" בים של פרחים. היה לי מזל גדול שהכתרתי אותך בשנה שעברה ל"כלת האור". זהרת בחינך וביפי תלתלייך הזוהרים על-רקע זר הפרחים ששמתי לפנייך על שולחן הנשיאות. כל הערב שיבחו אותך אנשים וסיפרו על נפלאותייך, שלמדת באוניברסיטה והצטיינת בכל לימודייך, על מאות ספרים שהוצאת לאור לסופרים ומשוררים בישראל ועל האנתולוגיה הנפלאה של "שפת עבר" שטרחת עליה רבות ושזיכתה אותך בתואר "מלכת השפה העברית"! קשה לי לכתוב עלייך בלשון עבר, לאה. אתמול, בעודי כותבת לסופר יהודה אטלס, "חתן האור" שלי מלפני שנתיים, שהיה צריך לברך אותך בטקס "פרס האור" ולהעביר לידייך את "שרביט האור" הווירטואלי, הודיעו לי בוו'טצאפ שהלכת לשבת בשמיים עם כל המלאכים. הם רצו אותך, לאה, שם למעלה, שתשמחי אותם, שתספרי להם את קורות חייה והצלחותיה הגדולות למרות הכול... הם קיבלו אותך בזרועות פתוחות.

סוף ידוע מראש

לפני מספר שבועות התקשרתי אלייך. בקושי דיברת, אך ניכרה השמחה בקולך כששמעת את קולי. הייתי קוראת לך "תלתלי", והיית צוחקת בחדווה לשמע הכינוי. "היי, תלתלי" פניתי אלייך כדרכי. "שמעתי שעברת ניתוח ושאת כבר מעבר לו ומחלימה תודה לאל". ואז ענית לי: "שמחה יקרה, את עדיין קוראת לי 'תלתלי', אך אל תצטערי אם אומר לך, שלא נותר אף תלתל על ראשי, אך אני שמה זר פרחים על הראש במקומם". "לא נורא, לאה, התלתלים יצמחו לך שוב ויהיו יפים ורעננים יותר ממה שהיו לך, אל דאגה", ניסיתי לעודדה. "שמחה יקרה, אני כבר מעבר לדאגה", אמרה, ופחדתי לשאול אותה למה התכוונה. לאה ידעה שהיא נמצאת בסוף הפרוזדור ומתקינה עצמה לטרקלין, ואף כתבה על כך בפייס בוק. שמחתי שאני לא חברה בו ושלא אקרא את געגועיה לחיים בעודה בחיים, כשהיא נושמת את נשימותיה האחרונות ומשתפת אותנו, אוהביה, ברגשות ובתחושות שלה. לאה רצתה שנלווה אותה ברוחנו, שלא תלך לבד. חפצה להיפרד מכול ילדיה, נכדיה וחבריה, וגם מנועה נכדתה, שבטקס האור שלה פתחה את האירוע בריקוד יפהפה. הנכדה התפתלה עם הולה הופ מיוחד, מצויד בנורות צבעוניות וזוהרות, לקול מוזיקה שהפעימה את לב כולנו. ביצועיה המהוקצעים והמדויקים של הנכדה עם ההולה הופ, סחטו מפינו קריאות התפעלות ומחיאות כפיים רמות. "בשנה הבאה" אמרה סבתא לאה, זוהרת מנחת, "אביא אותה והיא תיתן הופעה הרבה יותר יפה, עם חמישה הולה הופים...", "ח מ י ש ה"?, שאלתי נדהמת, כי גם אני בילדותי שיחקתי עם חברותי בהולה הופ, אך לא עם חמישה בבת אחת. "כן, חמישה"! צחקה לאה ועיניה נוצצות, "עוד תראי, שמחה, לא תאמיני איזו נכדה מוכשרת יש לי". הבטיחה, ולא זכתה לקיים.

לשאת קינה

אני שייכת לעדת בני תימן, ולנו יש שירי מקוננות. הן באות לבתי האבלים ולא בכדי, ורואות שם אנשים שהעצב ממלא את כל חדרי לבם. "יש בזה סכנה", אומרים זקני העדה, "שהאבלים ייפגעו אם לא יפרקו את הצער, לא יבכו, והוא יישאר אצור בתוכם ויכרסם בהם עד שייכבה אור חייהם. ואז, גם הקהילה תינזק מכך ומחלות הנפש "יפרחו" בבני העדה מרוב צער על המת. לכן שירתן של המקוננות ('מקצוע' העובר מדור לדור), חשובה ביותר בימי ה"שבעה". בעצם שירתן של המקוננות, מסבירים הזקנים, הן 'פורצות' לחדרי הלב של האבלים, בוכות ומספרות על אודות המנוח/ה ומה קשה הפרידה ממנו/ה, ותוך כדי שירת הקינה, מכות על פניהן בענפים דקים עתירי עלים ירוקים. הבכי והשירה, גורמים לשקי דמעות האבלים להיפתח ולשטוף את כל הצער שבנפשם. בכך הם נותנים סיכוי לאבלים, בתום ה'שבעה', להתנחם קמעא ולהתחיל לעלות שוב על מסילת החיים, לחזור לשגרה כמה שאפשר מהר יותר ולהמשיך בחיי השגרה למען עצמם ולמען בני ביתם וכל הסובבים אותם. החיים חזקים והמוות חלש מהם. זו הסיבה, שאחרי שבעת ימי האבל, אנו משתדלים, כמה שניתן, לקום על רגלינו ולהמשיך בחיינו, כי 'ההצגה חייבת להימשך...' בכל תנאי ובכל זמן"! כך אמרו הזקנים, וצדקו! אינני מקוננת, לאה, אך נעזרת ברוח שירי אחיותיי לעדה התימנית, ומביאה בזה שיר קינה משלי, שכתבתי למענך בפעם הראשונה בחיי. שיר שישטוף את הצער העמוק מלבי ואת העצב השוכן בנפשי לשמע דבר מותך ללא עת, יקירה. שלום רב לך לאה, "כלת האור" שלי. חבל דאבדין ולא משתכחין!