מזכיר המדינה טוני בלינקן - המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן - משוכנע שהקמת מדינה פלשתינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב. - אבל - כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באירן - בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלשתינית פורעת החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלשתינית, והשלכת גורמים אלו על אופיה האלים הצפוי של מדינה פלשתינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקנים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.
- בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלשתינית במישור הבינערבי, כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות, ולכן הם משוכנעים שמדינה פלשתינית תהיה דומה יותר לסוריה, עירק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות מאשר למדינות הערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלשתינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.
- בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלשתינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגיה הפלשתינית.
- בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלשתינית, כמו גם האייתולות באירן והמוג'אהידין באפגניסטן, לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990. ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (הינתקות).
- בניגוד לבלינקן הרואה בסוגיה הפלשתינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגיה הפלשתינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים.
- בניגוד למדיניות בלינקן, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלשתינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה - המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" - לא מאפשרת לסוגיה הפלשתינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל.
- בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפות הערבי אינו מדגיש את הסוגיה הפלשתינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כוח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון וכלכלת מדינות ערב הסוניות.
- בניגוד לכישלון שיטתי של כל תוכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם"), שהתמקדו בסוגיה הפלשתינית, ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגיה הפלשתינית ושללו מהפלשתינים את יכולת הווטו.
- בניגוד לבלינקן המאמין שהפלשתינים, וכך גם לגבי האייתולות, עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלשתינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.
- בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת השנים של יחסים קרובים של הפלשתינים עם ישויות פורעות חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, סדאם חוסיין, קובה, ונצואלה, קוריאה הצפונית, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.
- בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים על מזבח הרהורי לב הפשוטים לקליטה ושלווים.
- בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל - ולא המעש - הערבי בהקשר הפלשתיני.
- בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלשתינים, כמו גם מאמנות הפתח ואש"ף (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלשתינים מתמקדים בגודלה, ולא בחיסולה, של ישראל.
- בניגוד לבלינקן הפורש בפני מנהיגים פלשתינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".
- מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על-ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמה, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לסדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידיד" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור איסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" - המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 - כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.
- האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקנים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום.
|