כאשר ראיתי את כריכתו של הספר, ידעתי בצורה ברורה שעליי לכתוב עליו. אני אוהבת מיתולוגיה יוונית ורומאית, וכזו שמעצימה נשים. וסיפורה של קירקה הוא בדיוק כזה. מכשפה שנולדה לחיי הנצח של האלים, אך לא זכתה לרשת את כוחו של אביה, אל השמש, או את השאפתנות של אמה, הנימפה פרסה. למעשה, היא היוותה אכזבה במובנים הפשוטים ביותר: היא אינה יפה כאמה ואחיותיה, קולה אינו מתנגן כקולן של הנימפות, היא עקשנית ועצמאית והיא מראה חיבת יתר לבני אנוש, וגרוע מכך - היא מאיימת על האלים בכוחותיה, דבר שבכלל לא ניתן להעלות על הדעת! למעשה, בספר זה, קירקה נגלית לאי נידח, אך אינה מתייאשת, אלא מנצלת את הבדידות בכדי ללמוד את קסם הצמחים, לאלף חיות בר, לדקלם לחשים ולהתאמן בכישוף רב עוצמה. לבדה על האי, היא מתבגרת ונהפכת למלאת תשוקה לחיים, ומגלה את האנושיות שבה. היא נפגשת עם אלים שונים אשר מלווים אותה בתהיותיה, והיא לומדת על אהבה, חברות, יריבות, פחד, כעס, געגועים והתמודדות עם כל קשת הרגשות. למעשה, אומרים שלומדים המון מלהיות לבד. קירקה לימדה את עצמה על עצמה באופן מובהק, החלטי, אישי ומלא בכוחות ששאבה מהאין. "כשנולדתי, לא היה שם שיתאר את מה שאני. קראו לי נימפה בהנחה שאהיה כמו אמי ודודתי ואלף הדודניות שלי. היינו הנחותות מבין הפחותות שבאלות, וכוחותינו היו צנועים עד שבקושי היה בהם די להבטיח לנו חיי נצח. דיברנו עם דגים וטיפחנו פרחים, שידלנו טיפות מעננים ומלח מגלי הים. המילה עצמה, 'נימפה'- תחמה את אורך עתידנו ואת רוחבו. בשפתנו פירושו אינו רק 'אלה'- כי אם גם 'כלה' (עמ' 13)". זוהי תמצית חייה של קירקה, שכאמור, לא הייתה "יפה" מספיק ובוודאי שלא "כישרונית" מספיק. היא יועדה לשרת, להתחתן ולהיות כלי. את כל אלה לא רצתה להיות, והיא ראתה את עתידה בצורה אחרת. מילר בוחרת לכתוב בגוף ראשון ונוגעת בנקודות הרגישות ביותר של מי שהייתה אלה אך לא ראתה את עצמה כך. דמותה של קירקה נכתבה באופן ישיר, בלתי אמצעי ואף חתרני; היא מציגה דמות כזו שבני האנוש מעניינים אותה יותר מאשר תפקידה המיועד, כוחותיה המועטים הם זניחים בעיניה, ודבר זה לא ממש מפריע לה. מילר מצליחה לשחק עם דמותה, ולגלות אותה בזווית היוצאת מהסיפור המיתולוגי, ומגישה לנו אותה כפי שהיא. חשוב לציין כי קירקה היא אלה - קוסמת במיתולוגיה היוונית, המתמחה ברקיחת סמים ומשחות, ועצם כך שהייתה "מוחרמת" על-ידי בני משפחתה עקב תכונותיה הפיזיות והמנטליות, רק העצימו את מי שהיא. וכך מילר חושפת כתיבה נשית, חתרנית ובועטת, שכן היא מציגה את דמותה של קירקה כאלה שהצליחה כנגד כל הסיכויים, בעיקר בגלל נועזותה, שאמנם הופכת גברים לחזירים, אך מילר מצליחה לחלץ ממנה קסם מאוד מיוחד שאינו משקף את כמה עשרות השורות להן זכתה באודיסיאה, והופכת אותה לדמות סנסציונית ואנטי-גיבורה שהופכת במהלך הסיפור לגיבורה בפני עצמה. מילר מצליחה להגיש כאן בכתיבה מושחזת דמות אפית, אינטימית, אך עם זאת - נועזת וחוצה גבולות, ההופכת אט אט לגיבורה בזכות עצמה. מילר לוקחת את סיפור המיתולוגיה ומכניסה אותו לתוך השיח המודרני וכך הופכת את הטקסט לרלוונטי מתמיד. היא בונה את הסיפור בזהירות ומציגה גלגול גאוני למיתולוגיה עתיקה. היא יוצרת דמות היוצאת מתוך הערפל שלה עצמה, בונה את כוחותיה תוך מאבק פנימי וחיצוני עיקש, ותוך השתוקקות מזוקקת להיות מי שהיא. המיתוס הבדיוני מתנגש עם המודרניזציה בהווה, הריאלית והשבורה. כך מילר מציגה סיפור טורד מנוחה ובלתי צפוי, ועם זאת - מעניק מבט רענן, פמיניסטי ובועט על אישה שהיא גיבורה באפוס שלה, בנפרד מהשושלת ומהמעמד, היוצרת זהות ועצמאות. כך מילר טווה שיאים אישיים של אנטי-גיבורה שצומחת ממציאות חסרת סיכוי, ומיתולוגיה יוונית קסומה ההופכת לאט ובזהירות לסיפור על חציית הקווים, עצמאות אישית והליכה נגד התלם, המנפצת את הקיים בכדי לבנות את האישי החזק יותר, אצל דמות שמלכתחילה נחשפת כחסרת סיכוי במקומה ובמעמדה, וכאן כוחו של הסיפור.