לפני למעלה משני עשורים עמדתי למרגלות קברה הרענן של אימי האהובה ופתחתי את הספדי לכבודה בפָּרָפְרָזָה על שירו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק: "אימי זיכרונה לברכה". השנה, שנת המאה וחמישים להולדתו של ביאליק, מי שזכה בדין בתואר המשורר הלאומי. ראוי להתעכב מעט על הדרך הארוכה שעברו אנשי הרוח מאז ועד לימינו אנו, העגלות המלאות שהתרוקנו מהיין המשומר העתיק והתמלאו בחלקן בקש ובגבבה.
המעיין ממנו שאב ביאליק היה בית המדרש, הגמרא והחומש, המשנה והמדרש, היין המשומר של עם הנצח, יין שהיה לסם חיי האומה, כאז כן היום בחלקים מסוימים בעם. לצד המתמיד בישיבת וולוז'ין יצאה וכמהה נפשו של היתום ביאליק לעולם הרחב, לרוח הכללית, ללימודי החול, שהיום נקראים לימודי ליבה. ביאליק נדד בן העולמות, לא ויתר על-אף עולם, לא מחק את משנהו, בית המדרש וההשכלה ירדו כרוכים מן השמיים עבורו.
בעשור האחרון קיימת בקרב ציבור קנאי, בעל השפעה במוקדי הכוח, התערטלות בכפייה מכל סממן יהודי, נחירת בוז ארוכה לחובשי ספסלי בית המדרש, לעג מתמשך לסממנים יהודים, הטלת דופי ומום כנגד הרוח היהודית. המאמינים, אוהבי האל, עמו, ארצו ותורתו, נהפכו בעיני קבוצות שוליים סהרוריות השולטות במוקדי כוח לפרימיטיביים, חשוכים, אפלים, אנשי החושך, שוכני המערות.
בימיו של ביאליק וחבריו אנשי הרוח ניתן היה לקיים מחלוקת קשה, כואבת, מאתגרת ומורכבת, נוקבת על ערכים, אמונות, דעות. זה היה שיח מעמיק ויסודי מעוגן היטיב ביין היהודי המשומר. ברם, בימינו אנו, הבערות והנבערות שולטים בקרב מניפי הדגלים אשר מילאו את עגלתם בסיסמאות ריקות מתוכן בתרבות עולם אך ייבשו את מעיין החיים היהודי, המעיין ממנו שאב ביאליק ושאבו אבותיו המומתים.
לו היה ביאליק חי היום, היו אותם פונדמנטליסטים מכחישי הדת היהודית, קנאי החילוניות מאשימים אותו בהדתה, מוקיעים אותו אל עמוד הקלון המרכזי, אוסרים עליו לבוא בחברת הנאורים בני התרבות. לו היה ביאליק חי עימנו היום, היה פוער את עיניו אל מול עמי הארצות, הבורים נושאי דגלי האנטי. ביאליק שהיה גדוש במכמני התורה, הגמרא, המשנה, ההשקפה, שידע כי מעריב זו תפילת הערב ולא העיתון שהיה פעם הנפוץ במדינה, היה מתפלץ אל מול השיממון הקרוחני השוטף חלקים במדינת היהודים.
מאה וחמישים שנה, מדינת ישראל משגשגת, פורחת, בתי מדרשות הומים, אקדמיה מובילה, צבא חזק, תעשיה והתפתחות בכל התחומים. בית המדרש של המתמיד, המעיין ממנו שאב הילד היתום שבלילות הטליאה אמו הענייה פוזמק, הוא בית המדרש הפועם במלא עוצמתו גם בימינו אלה. יש המבקשים לנעול את דלתותיו, לכבות את אורו, להגיף את תריסיו, לפנות אותו אל מחסן הגרוטאות של ההיסטוריה.
מאה וחמישים שנה להולדת המשורר הלאומי. תחיית העם היהודי על גלגוליה המעטרת את שירת החול והקודש שלו, השירה האמונית והמחאתית, היא חלק מהדואליות, היא העגלה המלאה ולא בקש ובגבבה. התובעים לכבות את מנורת היהדות מאירת הפנים, חרדים מכיפה ומטלית, ממזוזה ומנרות שבת, אלו אשר ממלאים את העגלה היהודית בתבן ובקש, מנפצים בסכלותם את כדי היין המשומר. ביאליק, מי יגול עפר מעיניך.