כמה תובנות מתוך לקט לפני למעלה משנה העביר אליי ידידי ישעיהו-שקייה תדמור, פרופסור תדמור תוארו האקדמי, חוקר בולט ומרצה בנושאי חברה וחינוך, טיוטות לאי אלה תובנות שלו על הזקנה, ליתר דיוק על חכמת הזקנה. אהבתי אותן משני טעמים. הכותרת חכמת הזקנה מקפלת בתוכה איזה פיצוי לקהילת הקשישים שההייחסות אליה אינה המסורתית של זקני העדה, כשהמשמעות הייתה ההנהגה של העדה בשל הנסיון שצברו בחיים. הנימוק השני הוא תוכנן של האמירות הנבונות מאוד. הצרוף של השניים יש בו כדי לגרום קצת נחת רוח לציבור שהגיע למרום שנותיו. מן הסיבות הללו עודדתי אותו שיפרסם אותם והוא לשמחתי עשה זאת. ברשותו בחרתי כמה מן התובנות.
- תפיסת העצמי - עצמאית יותר.
ככל תפיסת האני, תפיסתי את עצמי, היא במידה רבה השתקפות של תפיסת הזולת אותי. תפיסת החברה אותי. בזקנה תפיסת האני תלויה פחות בתפיסת האחרים. היא עצמאית ואוטנטית יותר. מול התלות ההולכת וגדלה בתקופת הזקנה, דווקא תפיסת הזהות העצמית עשיה להיעשות ריבונית יותר. תלויה פחות באחרים.
במילים פשוטות, מתגלה אצלי שבזקנה אני סופר פחות את מה שאומרים עלי אחרים, אפילו פחות ממה שאמורים לי יקיריי. מכאן שאני חופשי יותר לעשות מה שמתאים לי לעשות, גם אם אחרים מסתייגים מזה.
- הבחנה טובה יותר בין העיקר ותפל
מול "קלה כחומרה" ו"ייקוב הדין", לא רק בדת אלא גם בעניינים שונים בחיים, במשפחה, בתעסוקה, בקריירה - חכמת הזקנה משכילה להבחין באורח מדויק יותר בין החשוב לפחות חשוב. בין הרלוונטי, בין "ייהרג ולא יעבור", לבין "לא נורא - במקרה הזה אפשר לעבור".
אין מדובר בנסיגה מעקרונות ומערכים אלא בראייה מפוקחת יותר של הגיונם, מהותם ומידת תקפותם באירועי קיום שונים. משתכלל הכיול שלהם: נוצר דיוק רב יותר בהגדרת מצבי החיים ובאופן שבו יש לקיימם. בתוך כך, גם משתכללים כושרי ההתמודדות עם דילמות, שעקרונות וערכים מתנגשים בהן, והיכולת לבחון נכון.
מול ודאות ה"חד-משמעי" וה"לא יעלה על הדעת", גוברת הספקנות. עם הספקנות - מידה של ריחוק מסוים מן העולם והתבוננות בו בגישה אירונית, גוברת הידיעה שהדברים עשויים להתרחש בניגוד למצופה. בניגוד להיגיון. קיימת קבלה פתוחה וידידותית יותר של "צחוק הגורל" ולעתים גם גישה עוקצנית יותר.
הספקנות היא תנאי למחשבה רציונאלית, מדעית וביקורתית. היא גוברת בי בזקנה.וכך אני מוצא את עצמי מפעם לפעם בעמדה סוקרטית-אירונית, המחפשת ומצהירה "אני יודע שאינני יודע", כפתח להכרה מהותית של תופעה מוכרת כביכול.
הנתינה מתוך אהבה משמעה בראש וראשונה העברה מעצמי-משכלי, מתובנותיי, מניסיוני, מנפשי ומרוחי - אליך או אלייך. בלא צפייה להחזר. היסוד הזה שבנתינה מתחזק בזקנה ונוסף לו מניע ההורשה. עם הנתינה מתחזקות התחושה וגם המודעות לכך שמה שאני נותן בתחום הרוח יישאר בידיך ובידייך, בידי צאצאיי, גם אחרי מותי. הנתינה מלווה עתה אפוא בהכרה שכלול בה יסוד ההנצחה. כך אני מנציח את עצמי בקרב יקיריי.
ההורשה כוללת הכל. אבל כאן כוונתי להורשה הרוחנית. למה שילדיי, נכדיי ונינותיי יזכרו ויקחו ממני - הכתובים, האמירות, העמדות, המחוות, ההומור, החיבוקים והאהבה.
ניהול החיים היא מלאכה מיגעת. קשה להתנהל בתמרון מתמיד בין משימות תובעניות ומהוהיות רבות ושונות, שכול אחת מהן דורשת את מיטב ההתרכזות בה ובנמרצות גבוהה. כל זאת ב-24 שעות היממה, הנראות כסד צפוף ולחוץ. בזקנה המצב הפוך. רשימת המשימות מידלדלת. המטלות מצטמצמות לנושאים הראשוניים והיסודיים - אוכל, בריאות, משפחה. מחויבויות מתמקדות בנושאים ובאנשים מעטים. ויש זמן. זמן למכביר. בנתונים אלה ניהול החיים קשה שבעתיים. עולות שאלות בדבר טעם החיים. אדם זקן ניצב אפוא בפני כמה אתגרים, ובהם מציאת משמעות בדברים הקטנים, הפשוטים, ויזום פעילויות - כל פעילות: לימוד, תרבות, ספורט, טיולים בטבע, התרועעות עם חברות וחברים, התנדבות ותחביבים.
ניהול הזקנה היא אפוא מלאכה קשוחה, שעיקריה הם קיום סדר יום קפדני וגמיש כאחת, מילוי היום בפעילויות מגוונות, ככל הניתן, חלקן מחוץ לבית עד כמה שאפשר, ומעל לכול הפקה מחושבת ומודעת, גם אם בדוחק לעתים של משמעות ושל הנאה מהן.
עד כאן דברי ישעיהו תדמור. הדבר היחיד שאני יכול להוסיף זה לצטט את סוקרטס גדול חכמי אתונה. "נהנה אני מאוד לשוחח עם זקנים מופלגים, אותם אנשים שעברו לפנינו את הדרך, שגם נצטרך לעברה, כדי לשמוע מפיהם - מה טיבה של אותה דרך".