יש דרכים שונות להסתכל על פסיקת דרעי. הראשונה, האוטומטית, היא הניתוח המשפטי של הכרעת הדין. היות שאינני משפטן, אפסח על ניתוח זה על-מנת שלא לטעות ולהטעות. דרך אחרת לנתח את ההחלטה היא הזווית הציבורית וזו נחלקת לשניים: הראשונה, הערכית. בית המשפט העליון שהוא המבצר האחרון שנותר לזכויות אזרח בישראל (אין שני בתי מחוקקים נפרדים; אין נשיא עם סמכויות, אין חוקה) אמר לכלל אזרחי ישראל: עבריין מורשע יכול להיות חבר כנסת (לאחר מחיקת קלון), אם הציבור בוחר זו. זו מהות הדמוקרטיה הייצוגית. אבל, וזה אבל גדול, עבריין כזה לא יכל לכהן כשר ברשות המבצעת. יש גבול כאשר זה מגיע למינוי שר. הזווית השנייה היא הציבורית: 400,000 אנשים הצביעו ש"ס. זכותם. הם לא הצביעו דרעי. הם בחרו מפלגה. דרעי עומד בראשה. ועכשיו בואו נשלב בחירה וערכים: אם ש"ס היא אריה דרעי, והיא קיבלה 400,000 קולות רק בגלל דרעי, אז מה זה אומר עלינו כחברה? נניח לרגע שבית המשפט בכל הערכאות שבהן הוא ישב בתיקי דרעי מאז 1992 טעה לאורך כל הדרך - האם דרעי ערער וזכה? האם דרעי לא הודה בעסקת טיעון רק בשנה שעברה בעבירות מס? האם זה באמת משנה מה השופט בערכאה נמוכה הבין/לא הבין מהתנהגות ואמירות דרעי בדיונים? מה שמשנה הוא שדרעי הודה. הודאה באשמה פירושה אני עברתי על החוק. וזה ערך. בוודאי בחברה שחפצה שנבחריה יהיו ישרי דרך. האם 400,000 תומכים בעבריין מורשע שיהיה שר? אם לא, מדוע בחרו בו? אם כן, מה זה אומר עלינו כחברה. עכשיו, בואו נסתכל גם על היבט המחאה - ברור שתומכי דרעי ימחו. אפילו ישמיעו את השיר "הוא זכאי". מותר להם לחשוב שהוא זכאי. זהו תהליך של אי-הכרה במציאות וחמור מזה של הינדוס תודעה. המחאה נגד בית המשפט היא לא נגד כוחה של הרשות השופטת - מזכיר שוב - המבצר האחרון להגן על האזרחים הישרים במדינה דמוקרטית. המחאה היא לשמר את השסע העדתי. די היה להקשיב לתגובות כמו "בית משפט של לבנבנים" כדי להזריק דלק למחאה עדתית. וזה אולי האסון הכי גדול של החברה הישראלית: מפלגות כמו ש"ס (והיא אינה היחידה) הן מפלגות סקטוריאליות. שימור מפלגות כאלו מרחיק אותנו מהחזון לעם מאוחד. הציבור יכול לשיר כמה שירצה "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה". הוא באמת טוב שכזה?