נפילתו המיותרת להחריד של טר"ש דניס זינובייב זכרו לברכה, השבוע בתאונה נוראה בשירותו הצבאי, הטילה אותי בבת אחת עשרות שנים אחורנית, עת הייתי סטודנט צעיר להיסטוריה כללית בכיתתו של מורי ורבי ההיסטוריון ד"ר דוד קוליב, ששבילי תולדות העולם בעת החדשה, היו נהירים לו כשבילי הקמפוס של האוניברסיטה. זינובייב? מניין צמח השם המוזר הזה? אכן, עשרות שנים השם הזה לא נזכר במקומותינו. איזכורו מחדש, לדאבון הלב בהקשר לתאונה מטופשת, העלה באוב את זינובייב המקורי, שחי ופעל לפני 105 שנה וקצת, במהלכים המהפכניים להשלטת המפלגה הקומוניסטית בראשות ולדימיר איליץ' לנין, על התנהלות האימפריה הרוסית. זינוייב, כמו לא מעטים ממחוללי המהפכה בניהולו של לנין, היה יהודי. הוא השתייך לשכבה רחבה של צעירים יהודיים, שנטשו את צור מחצבתם, מפני שהיוותה מבחינתם אבן ריחיים לצווארם. יהודים רבים, לא כולם אבל לא מעטים, שימנו אז את גלגלי המהפכה, שהובילה את לנין לשלטון. רבים הסתירו את יהדותם ואימצו לעצמם שמות רוסיים. כך הפך היהודי צבי-הירש אפלבאום לגריגורי זינובייב. ולייבל'ה-יהודל'ה ברונשטיין ללב טרוצקי, מייסדו ומפקדו הראשון של הצבא האדום. לייבל-יהודה רוזנפלד הפך לחבר הפוליטבירו לב קאמנייב, ראש המדינה הסובייטית הראשון, מייסד הפוליטבירו ב-1919 והיו"ר שלו בשנים 1924-1923. צבי-הירש בריליאנט הפך לגריגורי סוקולניקוב, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית, שהציל אלפים ממוות ברעב בתקופת מלחמת האזרחים, בהיותו קומיסר האוצר העממי. והיו בין המהפכנים יהודים ששימרו את שמם, אך גם הם פנו עורף למורשת אבות, ובהם בכירי הוועד המרכזי הראשון, המייסד, של המפלגה הקומוניסטית הרוסית: יעקב סוורדלוב, הנשיא השני של רוסיה הסובייטית והשני ממוצא יהודי בתפקיד זה; מויסיי (משה) אוריצקי, ראש הצ'קה (המשטרה החשאית) בפטרוגרד; הרופא היהודי ד"ר אדולף יופה, יד ימינו של טרוצקי; ואחרים. בנוסף לששת היהודים הבכירים בוועד המרכזי הראשון (מבין 21 חברים), פעלו בוועד המרכזי גם גויים בעלי זיקה מסוימת ליהדות. למשל ניקולאי בוכארין, מחשובי התיאורטיקנים של המרקסיזם, אומנם גוי גמור אך נישא ליהודיה כשרה, אנה לוריא, נכדתו של רבי שלמה זלמן לוריא מקייב. ההצטרפות למהפכה לא הייתה נחלתם של כל יהודי רוסיה. להפך, מרביתם הסתייגו, משום שלא האמינו שתושיעם ממצוקותיהם. אך במבט לאחור ניתן לקבוע ללא ספק, כי תרומתם של היהודים שכן הצטרפו למהפכנים, הייתה מכרעת לניצחון הקומוניסטים האדומים על פני מתנגדיהם מן 'הארמיה הלבנה' ושאר הארגונים והיחידות החמושות שקמו נגדם. לפחות שלושה משברים חמורים - בקיץ 1916, בסתיו 1919 ובאביב 1921 - איימו להקריס את המשטר הסובייטי החדש שהיה תלוי על חוט השערה, עד שקם היהודי טרוצקי והכריע את הכף להצלתו. ולמרות תרומתם המכרעת של היהודים שבשכלם ודמם שימנו את גלגלי המהפכה (ורובם חוסלו בימי 'הטיהורים הגדולים' של סטאלין רוצח ההמונים, שבגד מתוך פראנויה חולנית בחבריו המייסדים), לא נושעו המוני יהודי רוסיה ממצוקתם, וסביר יותר שמצבם הכללי, ובוודאי היהודי, אף הוחמר. עצם השתתפותם של יהודים בצמרת המהפכנית, ותרומתם המכרעת לניצחון שהושג בדי עמל ובמהלכים עקובים מדם, על שושלת הצאר האנטישמית, סיפקו ליהודים סיפורים של נחת שהפכו לפולקלור מקומי, כמעט עד ימינו. הנה שניים מהם. יהודי רוסה התבדחו על חשבונו של טרוצקי וסיפרו שכשאביו שומר המצוות הגיע יום אחד מכפרו הנידח למוסקבה וביקש לראות היכן הוא עובד, הביאו טרוצקי בכבוד רב לפוליטביורו (הוועד המרכזי) והציג את חבריו בפני האב: "זה צבי-הירש אפלבאום - יהודי; זה לייבל-יהודה רוזנפלד - יהודי; זה צבי-הירש בריליאנט - יהודי", וסיכם: "בקיצור כולם יהודים, ורק האיש עם הזקן המחודד לסנטרו, קוראים לו לנין והוא גוי, אבל על שמו רשומה כל הפירמה" (על-פי חוקי ההתנכלות ליהודים, שהנהיג הצאר בימי טרום המהפכה, נאלץ יהודי שהחזיק עסק, לרשום אותו על שמו של איזשהו גוי). סיפור שני מספר, שהיהודים בפוליטבירו, כולם פורקי עול תורה ומצוות, לא התנתקו לגמרי משורשיהם, וכשאצל אחד מהם חל יום ה'יארצייט' לאחד מיקיריו, נתבקש לנין לצאת לכמה דקות, כדי שהיהודים יוכלו לחטוף תפילת מנחה ולקנח בקדיש לעילוי הנשמה... 30% מקרב ראשי הבולשביקים היו יהודים, אף שמשקל היהודים באוכלוסייה הכללית היה פחות מ-4%. הסחף היהודי לטובת הבולשביקים, נבע מתוך יאוש שנולד בשל השלכתם בידי הצאר האולטרא-אנטישמי לתחתית המידרג החברתי. שנים לפני שקם היטלר ימ"ש, היו היהודים כצאן לטבח. ממשלת הצאר עודדה פרעות שהתירו דמם של היהודים חסרי מגן, תחת הסיסמה הנואלת: 'הכה ביהודים והצל את רוסיה'. לא פעם הממשלה עצמה עמדה מאחורי הפוגרומיסטים, והעמידה לרשותם סיוע צבאי ומשטרתי. המשטרה החשאית של הצאר הייתה זו שהמציאה את הפרוטוקלים של זקני ציון, להכפשת היהדות בעולם כולו. מצב אומלל זה, לצד העוני המשווע וחרפת הרעב, הסלילו את היהודים לחיק המהפכנים שהבטיחו להם: 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'. חזרה לזינובייב, מראשוני המהפכנים בשירות לנין, שנתמנה לנשיא הקומינטרן וכיהן בתפקיד עד 1926. לאחר מות לנין (1924) נמנה עם השלישייה המובילה של ההנהגה, יחד עם סטלין וקאמנייב. אולם במהלך השתלטות סטלין על ההנהגה, סר חינו בעיני העריץ, מגדולי רוצחי ההמונים בהיסטוריה. זינובייב נדון באשמת 'פעילות קונטר-רבולוציונית', ל-10 שנים, ובמשפט ראווה נוסף ב-1936 הוצא להורג. רק ב-1988 טוהר שמו. כמאמר הפתגם (שהמצאתי זה עתה): המהפכה מְכַלָּה את מחולליה.