בשבילי נברא העולם לא סוד הוא ששתי המכות הראשונות, דם וצפרדע, היו ביאור. ולא בכדי. היאור נחשב בעיני פרעה לאליל. לא פחות פרעה החשיב את עצמו לאליל. ולכן מטרת המכות הייתה לפגוע באליל המדומה היאור וּבתדמיתו האלילית של פרעה. ייתכן גם שהמכות הבאות - כינים, ערוב, ברד וארבה, שנחתו על הֶעפר, נועדו להזכיר לרודן פרעה שהוא בן תמותה, שיסודו מעפר וסופו לעפר. לא זו בלבד, העובדה שפרעה נותר חסר אונים מול המכות, והזעיק את משה רבנו להתפלל לחיסולן, הנחיתה מכה ניצחת על אליליותו.
במהלך מכות מצריים נחשפות אפוא לפנינו שתי גישות. גישת פרעה האלילית השקרית אני ואפסי עוד. אני - וזולתי כולם אפס. גישה שספגה מהלומה קשה לנוכח אפסיותו של פרעה מול עשר המכות. לעומתה בתבוסת פרעה וּבניסי מצריים מתגלה הגישה האמונית היהודית במלוא הדרה ועוצמתה, כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו.
תשאלו, והרי על-פי גישת היהדות, צריך האדם לומר: בשבילי נברא העולם. זאת אומרת, למעני ברא הקב"ה את העולם. אז מה ההבדל לכאורה בין גישת פרעה "אני ואפסי עוד" לגישה היהודית? הבדל בין שמים לארץ. בגישת פרעה, שהוא בדומה לנחש ולעמלק התגלמות היצר הרע, הוא הישות היחידה הקיימת בעולם, וּבמרכזה האני - האגו המתנשא שלו. בגישה היהודית -
כל יהודי הוא עולם מלא,
וכל אדם הוא מטרת בריאת העולם. לא האני היהיר עומד כאן במרכז, אלא
הייעוד של כל יהודי. בהשקפה היהודית כל אדם הוא
יחיד ומיוחד, ובא לעולם עם תפקיד מיוחד, שזולתו לא יכול למלא. המשמעות היא שכל אדם הוא בעל ערך, ויש לו תפקיד ייחודי שלשמו בא לעולם. זו היא זכות גדולה לאדם, המקנה לו ערך עצמי וּ
משמעות בחיים. אך זכות גדולה זו היא גם
חובה - שהאדם יממש את ייעודו בעולם הזה, וִימלא את תפקידו עלי אדמות.
אך בכך לא תם מיצוי הסוגיה. בלשון הקודש מילה אחת יכולה לקפל בתוכה עולם מלא. כזאת היא המילה
'בשבילי'.
למעני כבר אמרנו. אך שימו לב, בשבילי פירושה גם
בדרכי. בניגוד לתפיסה הכללית הרווחת בעולם,
ביהדות המטרה אינה מקדשת את האמצעים. הדרך בתפיסה היהודית חשובה לא פחות מהמטרה, ואסור להשתמש באמצעים פסולים כדי להגיע למטרה. כך למשל אתרוג גנוב, חלילה, הוא אתרוג פסול, כי הוא הושג בדרך לא כשרה. בדומה לכך, כל מצווה הבאה בעבירה, פסולה. כמו שהמטרה צריכה להיות כשֵרה, כך הדרך להשגתה צריכה להיות כשֵרה.
ועוד לא מיצינו עד תום את אפשרויות הפרשנות של המילה המעניינת הזאת. כי 'בשבילי' אין פירושה רק בדרכי הכללית, אלא גם בדרכי האישית -
בשביל שלי. הדרך שהכי מתאימה לי להתחבר למצוות. האם זה דרך התבוננות שכלית ועיונית, או דרך חוויה רגשית, הניגון, התנועה, הריקוד היהודי, שמרבים שמחה יהודית, מעצימים אותנו וּמחברים את נשמתנו לבורא. וגם בקצב שלי.
מכוח היותנו נבראים בצלם אלקים, שאין עוד מלבדו, וּמכוח הייחודיות שהבורא טבע בכל אחד ואחת מאיתנו, והאציל מרוחו על נשמתנו הטהורה, כל יהודי ויהודייה הם נסיכים. האם אין כאן מקור לגאווה? גאווה יהודית על הדרך, על שנפלה בידינו הזכות לקיים תורה ומצוות, אנו מרימים ומרימות ראש יהודי אך בהתנהלותנו האישית נשמור על ענווה.
ענווה מהי? אולם האם בהצהרה' בשבילי נברא העולם' לא טמונה סכנת גאווה? ממש לא. אולי זאת ההזדמנות להסביר את מהות הענווה. ענווה אינה שם נרדף להשפלה, כפי שחושבים בטעות. נהפוך הוא. ענווה נובעת מהכרת הערך העצמי. וייחודיותו. אבל העניו יודע כי מִשֶלו אין לו כלום. הכל מהבורא. הוא מודה לה' על כל היכולות והחסדים שחנן אותו בהם. הֶעניו מְלֵא הכרת תודה לה'. בדומה למודל של יעקב אבינו הוא מרגיש "קטֹנתי מכל החסדים שעשית עמדי" השם יתברך.
כבן אנוש העניו מכיר בגבולותיו הפיסיים, המנטליים והרגשיים שלו וּבגבולות יכולת התפיסה השכלית שלו. מי לנו כאבותינו, משה רבינו העניו מכל אדם, שלמה השמלך החכם באדם, וגדולי ישראל לאורך כל הדורות שהצטיינו בענווה יתרה לנוכח גדלותם ושיעור קומתם הרוחנית. הענווה משליכה על כל אישיותו של האדם ומקיפה אותה. האדם ניחן בעין טובה ומפרגנת וּבחסד, מידתו של אברהם אבינו שהוריש לדורותיו. ויזכור שגם הוא ירש מידה סגולית זו מהקב"ה שברא את האדם בכבודו ובעצמו, ובכל זאת התייעץ עם המלאכים והכריז: "נעשה אדם" בלשון רבים. אשרינו מה טוב חלקינו.
כאמור, מידת הענווה הייתה אחת ממידות הדגל של חכמי ישראל לדורותיהם. ביניהם התַּנאים הנודעים הלל הזקן ורשב"י. זה המקום ליישב כמה סוגיות תמוהות לגביהם בנושא הנדון.
"אם אני כאן הכל כאן", הכריז הלל הזקן, שהצטיין בענווה יתרה, בשמחת בית השואבה. לכאורה, ריח של יוהרה נודף מהכרזה דרמטית זו. אז איפה הענווה? אבל לא כשמדובר בהלל העניו, שתמיד ראה את כלל ישראל, ולא את עצמו. שימו לב, הוא לא אמר: "אם הלל כאן הכל כאן", אלא אם אני כאן, הכל כאן. נראה לי שהלל העביר מסר אישי-כללי לציבור. על כל יהודי
להתחבר לאני הפנימי שלו, לעומק נשמתו, למהותו הרוחנית וּלבוראו כדי לחוות את חוויית השמחה האמיתית במלוא עוצמתה.
רשב"י, התנא האלקי הקדוש, ביקש אף הוא להעביר מסר חשוב לציבור כשהכריז: "ראיתי בני עליה והם מועטים. אני וּבני מֵהם". לא נימת התנשאות, חלילה נשקפת מדבריו, כפי שהדבר עלול להישמע לאוזן רגילה. רבי שמעון מדבר מניסיון אישי מובהק, לאחר שהוא ובנו אלעזר שהו 24 שנים(!) במערה חשוכה, כשהם מתכלכלים מעץ חרובים משבת לשבת, כדי לשקוע בעולמה של תורה ולגלות את סודות הזוהר. כן, דווקא מאותה מערה חשוכה צמחו להיות בני עלייה המתעלים בתורה הקדושה. גם מבירא אפשר לטפס לאיגרא רמה. וּמקום נמוך ואפל, כמו מערה, יכול לשמש מנוף לצמיחה רוחנית מדהימה. תִּראו אותנו, הם אומרים לעם ישראל, גם אתם יכולים להיות בני עלייה! בחשיכה טמון האור!
פתגם השבוע ולקחתם לכם פרי הדר:
הופכים לימונדה ללימון -
בריא יותר, איכותי יותר ומהודר יותר
בדיחת השבוע - תנו חיוך איש אחד ביקש משכנו לשאול את חמורו. ענה לו השכן אחר כבוד שהחמור כבר מושאל לשכן אחר. לפתע שומע האיש נעירת חמור גסה המהדהדת באוויר.
אמר האיש לשכנו: אני שומע שהחמור אצלך.
השכן לא התבלבל, והשיב לו:
למי אתה מאמין: לי או לחמור?
כך יצר הרע מנסה לפתות אותנו בשקריו, לעומת האמת של היצר הטוב. ואנו לא נתבלבל. ברור לנו למי נאמין - לקול היצר הטוב.