בסוף השבוע מצאתי עצמי במפגש חוזר עם ספרי השירה של המשורר אורי צבי גרינברג. אודה, שאני שבוי בהערכה ואף בהערצה לעוצמות הלשוניות והשיריות בשירת א.צ. גרינברג, וזאת תוך חילוקי דעות מעמיקים עם גישתו הפוליטית. אני אוהב את ספר שיריו "רְחוֹבוֹת הַנָּהָר", כי אני חש שאני קורא פרץ לשוני ותכני מספר הספרים שלנו - התנ"ך.
אני רואה במשורר א.צ. גרינברג ענק השירה העברית בשלהי המאה ה-19 ומחצית המאה ה-20. ראייתי בו כאחד מגדולי השירה העברית משולבת בתעוזתי הצנועה לחלוק על שלל ביטויים תכניים בגישתו הפוליטית.
אני כואב את כאבו של המשורר, שבספטמבר 1939 שהה בפולין והצליח להימלט ממנה ברגע האחרון. למרבה הצער, כל משפחתו, שלא הצליחה להימלט מפולין, נספתה על-ידי הקלגסים הנאצים בזמן המלחמה. האירוע של אובדן כל המשפחה שיתק את המשורר, שמספר שנים לא היה מסוגל לכתוב. רק ב-1945 שב לכתיבה.
צר לי, שמספר שנים הכאב של אובדן המשפחה שיתק שירה רחבת יריעה של א.צ. גרינברג, שנעה במרחב הגדול, העמוס בשלל רבדים היסטוריים של הלשון העברית למן לשון המקרא והתלמוד דרך אימוץ הנוסחאות של השירה העתיקה ברוח הפיוט העברי הקדום, אימוץ פניני שירת ימי הביניים ועד לדפוסי הלשון המודרניסטית.
כשאני מביע הסתייגות מהתבטאות שירית של א.צ. גרינברג אני עושה זאת בכאב רב. בכאב רב אני מביע את הסתייגותי מאמירה רווית יהירות לאומנית של משורר אהוב, אך אינני יכול לקבל את גישתו שבעולמנו קיימים -
"שְׁנֵי מִינֵי אָדָם בָּעוֹלָם נִימוֹלִים וַעֲרֵלִים". ובהתאם לקביעה זו הוא מתייחס לבני אדם.
ביטויים יהירים לצערי, אחד מגדולי השירה העברית שגה בראותו אדם, שלא נימול בטקס ברית מלה כאדם פחות מאדם שנימול. כואבת לי ההכללה של אורי צבי גרינברג, ענק השירה העברית, ביחסו אל בני העם הערבי. שרה, רעייתו של אברהם אבינו, בספר בראשית פרק כ"א פסוק י"א אמרה את הביטוי "בֵּן הָאָמָה" בהתייחסה לישמעאל, בנה של האמה הגר. לא הייתה הצדקה, שמשורר בימינו יאמץ את הביטוי, שאמרה שרה אמנו על בן אחד של האמה הגר, ובמציאות חיינו ייחס אותו לכל בני העם הערבי במאה העשרים. זה ביטוי יהיר להתייחס לשכנינו הערבים כאל אנשים נחותים - "בְּנֵי הָאָמָה". כואב לי, שמשורר אהוב עלי מייחס לעמי, עם ישראל, את תואר "הָאַדְנוּת" ולשכנינו הערבים את התואר הנחות - "בְּנֵי הָאָמָה".
לצערי, המשורר א. צ. גרינברג עלה על שרטון של יהירות לאומנית והתנשאות בקביעה, שבני העם הערבי בכללותו כל אחד מהם הוא בבחינת "בֵּן הָאָמָה".
ציער אותי, שמשורר בעל שיעור קומה מצרף לכל בת ערב את שם התואר "נִקְלֶה". אני מוכן לקבל ביקורת חריפה על מעשי פורענות, שביצעו ערבים בישוב היהודי בפרעות תרפ"ט ופרעות תרצ"ו, אך איש תרבות חוטא חטא בלתי נסלח בקביעה לגבי כלל כל בני העם הערבי באשר הם, שהם בבחינת
"בֵּן הָאָמָה", "כַּלְבֵי עָרָב" ו"חֶלְאַת עָרָב".
הרופא, שעונה לשם מוחמד, שמטפל בי ובשורה ארוכה של חולים במסירות רבה במחלקה האנקולוגית בבית חולים, בשבילי הוא אדם ולא כלב או חלאה. אני מתבייש, שבתרבות העברית הרופא המסור קוטלג על-ידי גדול המשוררים שלנו בשפה העברית במאה העשרים כ"בֵּן הָאָמָה" ונושא את התווית המעליבה והמגדפת של "כֶּלֶב" ו"חֶלְאָה".
סבירה היא הביקורת של משורר על הנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל, שנקטה במדיניות של הבלגה לנוכח גילויי פורענות אכזרית של ערבים. ניתן היה לקבל את הביקורת על חברי הקיבוץ, שנקטו מדיניות של הבלגה. אך ציער אותי מאד, שענק השירה שלנו חטא בגידוף אותו קיבוץ וחבריו בקללה כמו:
"אַל טַף" במשפחות של אותו קיבוץ משמר העמק או הנאצה "עַל עֵץ" במרחביו החקלאיים.
היום, כשאני שומע חבר כנסת מהימין מטיח בבני גנץ, מי שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון את הביטוי "בוגד במולדת" ושיש ראיות, המצדיקות לשלוח לו צו מעצר וגם ליאיר לפיד, מי שהיה ראש ממשלה, אני שומע את הביטויים "אַל טַף" "אַל עץ" מפי א.צ. גרינברג לעברם של חברי קיבוץ משמר העמק, שדעותיהם הפוליטיות היו שונות מדעותיו. אני מצר על כך, שהשנאה של אורי צבי גרינברג לתנועה הקיבוצית רבת הזכויות במפעלם ההתיישבותי עולה היום מדרגה ומסכנת את נדבכי היסוד של הקיומיות שלנו, כי ההיסטוריה יכולה לתת לנו שיעור מאלף איך מגיעים לחורבן חיינו הלאומיים כתוצאה מעליה על שרטון של ביטויי שנאה חסרת בלמים ומעצורים.