את השבת הבאה עלינו לטובה נקבל בפרשת "יתרו". יתרו הוא מופת לחברה הישראלית כיצד יש להתייחס לזר. יתרו, הידוע גם בשם רעואל, הוא בן העם המדייני. פרשת השבוע שלנו, הפרשה החמישית בספר שמות, נקראת על שמו של כהן, שהוא בן עם זר - העם המדייני. אגב, יתרו-רעואל הוא אביו של חביב הנביא "שועייב", נביאה של העדה הדרוזית.
בפרשה שלנו אנחנו מלווים את משה, מנהיגו של עם ישראל, ואת יתרו, הכהן המדיני בפגישה מחודשת, המתרחשת שנים מספר לאחר פגישתם הראשונה. הפגישה הראשונה הייתה בין יתרו כהן המדבר ובין משה הפליט הנמלט, המבקש מקלט פוליטי, כי סכנת מוות מרחפת על ראשו. הפגישה הראשונה בין משה ובין יתרו הייתה כאשר משה נס מאימת החוק הדורשת את מותו באותה מדינה ביבשת אפריקה - במצרים.
גזר דין מוות איים על משה בשל קנאותו לערכי צדק. הקנאות לערכי הצדק הניעה אותו לפגוע בנציג הרשות השלטונית במצרים.
משה אינו מוכן להתפשר עם עיוותי דין מצד בעלי שררה כלפי עבדים הנתונים למרותם. הוא אינו מוכן להתפשר עם גילויים של פגיעה באישה חסרת אונים המבקשת להשקות את צאנה. אי-עמידתו מהצד והיותו נחוש להיאבק על עמדותיו חייבה אותו לגלות מהארץ בה נולד, כי הוא קטל את חייו של אדם שהתעלל בזולתו ללא כל הצדקה.
גם בנדודיו נשאר נאמן לערכיו ולצו מצפונו. בנדודיו הוא פוגש בעוגן הצלה - הוא פוגש את יתרו. יתרו, כהן מדיין, אדם בעל סמכויות דתיות-מדיניות ומשפטיות במדבר אוסף את הפליט הזר לביתו. יתרו מסמל עולם של ערכים בו בולטת בקדמת הבמה החברתית החובה המוסרית והאנושית להגיש את כל הסיוע, לו נזקק פליט הנס על נפשו כדי לחלץ עצמו מאימת השלטון הרודני בארץ הולדתו, וכל "עוונו" שהיה נאמן למצפונו, ומתוך נאמנות למוסריותו פעל.
יתרו מעניק לפליט לא רק סיוע בכך שהוא מכלכל אותו, אלא יותר מכל הוא ערב לביטחונו האישי. דרך התנהלותו של כהן מדיין מכתיבה נורמות התנהגות אנושיות כלפי הזר הנרדף הנתון במצוקה. הוא אוספו לביתו, מכלכל אותו, מעניק לו עבודה ואף מאפשר לו לבנות חיי משפחה עם בתו, צפורה - בת החברה המדיינית.
משה רבנו בונה את התא המשפחתי עם בת העם המדייני, בת של כהן מדייני, שנתן מקלט פוליטי למשה.
בפגישה המחודשת בין יתרו ובין משה, המתרחשת בסיפור הפרשה שלנו, אנו עדים כיצד משה מנהל דיאלוג עם חותנו המדייני, בן עם זר. בדיאלוג המתואר בפרשה מזדקרת דמותו של יתרו, כמי שתורם תרומה משמעותית לתשתית של מבנה המנהל והמשפט בחברה, שמשה הוא מנהיגה. משה פותח את לבו להצעותיו של איש דת מדיינית - "וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חוֹתְנוֹ וַיַּעַשׁ כָּל אֲשֶׁר אָמַר". (שמות, י"ח, 25).
חשבון נפש משה מקבל את הצעת חותנו יתרו, שהוא לא יוכל לעמוד בעומס ולשפוט את כל העם.
משה מבין, שטובת שיפור הנהגתו מחייבת לבזר סמכויות ולמנות רשות שופטת. זו תרומת בן עם זר - בן העם המדייני - לעיצוב דפוסי חוק מתקדמים בתרבות עמנו. משה מציע לעם את החוק, והעם מקבל בהסכמה. החוק לא נכפה על החברה הישראלית, אלא התקבל בהסכמתה - "וַיַּעֲנוּ כָּל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּר ה' נַעֲשֶׁה. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שם י"ט, ח').
כאמור, משה שינה את סדרי המנהל והמשפט, כשהוא מקבל את הצעת יתרו להאצלת סמכויות - "שָׁרֵי אֲלָפִים, שֵָׁרי מֵאוֹת, שָׁרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׁרֵי עֲשָׁרוֹת" (שם, 22) כן הוא נותן את דעתו ליישם את ההצעה, שהנבחרים להנהגה יהיו רק אנשים שעמדו במבחן של "אַנְשֵׁי אֱמֶת וְשׁוֹנְאֵי בֶּצַע" (שם, 21).
מצער, שבממשלת ישראל שלנו מכהנים לא מעט שרים, שהמלצות יתרו כהן מדיין, חותנו של משה, אינן שייכות לעולם המושגים שלהם.
קריאה בפרשת יתרו מחייבת לעורר את הקורא בה לחשבון נפש. האם אנחנו, בני העם היהודי, רשאים להתנער מכל התחייבות לאמנת הפליטים, אֲמָנָה שישראל הייתה מיוזמותיה ומנסחיה בשנת 1951, שש שנים לאחר השואה האיומה שפקדה אותנו.
לצערי, קיימת עוצמת פער בין ערכי פרשת יתרו, בה מזדקרת המחויבות לקליטת הבורח מהאימה, ובין הכרזות חברי כנסת למנוע את כניסת הבורחים מפני האימה באוקראינה לישראל.
האם מותר לנו כחברה לעבור לסדר היום שקיים מעצר מנהלי ממושך של פליטים ללא ביקורת שיפוטית נאותה וללא הליך ראוי? האם אפשר לעבור לסדר היום לנוכח גילויים של מעצר בלתי מוגבל בזמן של ילדים, קבוצה פגיעה במיוחד, בעלת צרכים מיוחדים?
יתרו כאדם, כמנהיג וכאיש דת לא יכול היה לעמוד מנגד ולסגור את לבו ואת ביתו ואת גבולות ארצו בפני פליטים. אנחנו כחברה נתנו יד לגיבוש חוק, שגזר דינם של פליטים מסודן ומדארפור ל-7 שנות מאסר בשל היותם אזרחי מדינות אויב. אנחנו כחברה נותנים יד להפיכת פעילות הסיוע לפליטים עבריינית, לרבות סיוע משפטי וסיוע רפואי.
לסיום אני פונה במיוחד לציבור הדתי, ציבור שמחייב את עצמו לקרוא בשקיקה את פרשת יתרו, כשבעיקר מנהיגיו הן אלו הנותנים יד לסגירת גבולות בפני נמלטים מרצח עם. אני מצר על כך, שהמפלגות הדתיות בכנסת הן המנווטות את החוקים, הפוגעים באופי המוסרי והערכי של מדינת ישראל. אני מצפה שדווקא המנהיגות הדתית תהיה החלוץ, שילך לפני המחנה ויפעילו את השפעתם לחקיקה, שעניינה הסדרת מעמדם של הפליטים,
חקיקה שתעסוק באופן קליטתם הזמני, שתאפשר להם להחזיר את הכבוד האנושי שנגזל מהם. דרכה של היהדות היא לגלות סולידאריות אנושית, לעשות את הישר והטוב, גם אם איננו נדרשים לכך, ואכן אנחנו כן נדרשים לכך מתוקף היותנו חתומים על אמנת הפליטים אותה יזמנו לפני למעלה מששים שנה.