הספר החדש בעריכת יהל וגלילי מכיל מעל ל-200 עמ' וכולל 8 פרקים ובהם 3 מאמרי פתיחה המתייחסים לשם הפרק. קובץ המאמרים מאגד בתוכו תמונות צבעוניות, מפות, רשימת מקורות, ארכיונים ותקצירי ראיונות. בכריכה הקדמית מופיע צילום של העיר רהט (בת 40 אלף נפש כיום) ובכריכה האחורית ניתנו שלוש פסקאות: על מהות ומטרת הספר-קובץ; פיסקה על ד"ר חבצלת יהל ופעילותה המחקרית. יהל היא חברת סגל במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, ומשמשת כראשת התוכנית הבינלאומית בלימודי ישראל ומופקדת על הקתדרה לעתודה מדעית בחקר החברה בישראל; וכן פסקה על ד"ר אמיר גלילי, חוקר נלווה במרכז עזריאלי לחקר ישראל, ומרצה במכללת קיי וכן על עשייתו האקדמית ומעורבותו בשטח בקרב השבטים. הקובץ/ספר הוקדש לפרופ' רות קרק ולתרומתה הגדולה לחקר הנגב. ראוי שניתן כאן את שמות הפרקים ושמות החוקרים ובהמשך, ניגע בכמה חידושים מחקריים. א. במבוא שנכתב בידי יהל וגלילי, מודגש הקו המחקרי שנבחר בידי העורכים; ב. פרק שנקרא שבטיות עירונית: מבנה, תפקוד ותושבות - רחל קטושבסקי, שלומית תמרי, סטיבן דינרו ויובל קרפלוס; ג. פרק הנקרא ביקורת, התפתחות והפוליטיקה של הידע, בתכנון ההתיישבות הבדווית בנגב - נכתב על-ידי תומר דקל; ד. והעולם נודד? שינויים בתפיסת המרחב של הבדואים בנגב במעבר מנוודות ליישוב קבע - אמיר גלילי; ה. בין שתי הגמוניות: פלאחים, בדואים ומדינה בנגב בתקופת הממשל הצבאי - שמעון עוז, חגי כץ ורלי שכטר; ה. התנועה האיסלאמית בנגב: בין מסורת לפוליטיקה - עאטף אבו עג'אג'; ו. בדואים בנגב והדה-לגיטימציה של ישראל - חבצלת יהל; ז. עצמאות ויזמות של נשים ערביות ובדואיות - רות קרק, אמיר גלילי ותמר פוירשטיין. הציפיות של העורכים מהקובץ סוכמו בכמה שורות: "כמכלול, משמש הקובץ אכסניה למחקרים המספקים נקודות מבט מגוונות על סוגיות אקטואליות והיסטוריות, אשר יחדיו מציעות תשתית מושכלת יותר לדיון בנושאים הקשורים לחברה הבדואית בנגב. כמו-כן הוא חושף, ולו גם באופן חלקי, את מערכות היחסים המורכבות ויחסי הכוח שבתוך החברה הבדואית, לצד יחסיה אל מול גורמים שמחוצה לה". כמובן שלא נוכל לסקור את כל המאמרים לכן החלטנו לבחור בשניים מהם, להביא את הרעיונות המרכזיים שלהם ולהעמיד מולם נתונים נוספים או אחרים ממחקרים שפורסמו עד 2010.

גלילי בוחן את החברה הנוודית בהיבטים גאוגרפיים-היסטוריים ואנתרופולוגיים. הוא בוחן את תפיסת המרחב של החברה הבדואית באמצעות מושג שהוא מכנה "מפה מנטלית" שהתגבשה תחת שלושה משטרים שונים - העות'מני, הבריטי והישראלי. גלילי בוחן את "המפה המנטלית" באמצעות שלוש דוגמאות עיקריות: שמות מקומות, גבולות מדיניים ושבטיים ודפוסי קבורה. בשלהי מאמרו מתכוון החוקר לבדוק דוגמה נוספת שעיקרה שינויים שחלו בקרב החברה הבדואית בעת תהליך העיור. בעבר טוען גלילי, תוארה החברה הבדואית כחברה של נוודים בעלת מבנה שבטי, קשר ייחודי בין חברי השבט וזיקה רופפת לשלטון ולמוסדות דת חיצוניים. בהמשך התמקדו בני השבט במתח בין האיסלאם הפורמלי לבין המנהג המקומי ובינו לבין חוק המדינה. עם כל השינויים טוען גלילי כי המבנה השבטי מוסיף להיות מוקד זהות רלוונטי ובמקומות מסוימים החליף האיסלאם הפורמלי את האיסלאם המנהגי. גלילי חוקר לראשנה את המפה המנטלית של החברה הנוודית. הוא מזהה שני הבדלים עיקריים בהשוואה למפה מנטלית של חברות עירוניות: בחברה הנוודית יש מיעוט מבנים או עצמים קבועים המאפשרים התמצאות בהשוואה לחברה יישובית המסתמכת על מבנים וכבישים וגשרים ועוד, כולל ההיסטוריה הכתובה של עצמים אלה - מה שאין בנמצא בחברה הנוודית. הפרטים בחברה נוודית מסתמכים על גאוגרפיה אורלית. במדבר, מקור המים הוא הנושא החשוב ביותר והללו נקראים פעם על שם השבט, שחולש עליו, פעם על-פי בעלי חיים המרבים לשתות ממנו ופעם על-פי צבע האדמה וההר מעליו. השבטים המחזיקים בבור המים אחראים על ניקוייו ותפעולו והם שבים אליו בתקופת המרעה, אך ברוב המקרים תפרוסת הבעלות על הבארות אינה מוכרת על-ידי השלטון המקומי, דבר המביא לסכסוכים ועימותים. גלילי מדגיש את השוני - בחברה היישובית בה יש נטייה של שימור שמות לאורך זמן הרי שבחברה הנוודית ניתנים שמות למקטעים שונים לאותו פרט גאוגרפי כמו ואדי, עמק, הר וכדומה ומביא כדוגמה את נחל צין והשמות הרבים שניתנו למקטעיו על-ידי הבדואים. הוא מוסיף שלהתמצאות המרחבית הוסיפו הבדואים גם שמות אתנו-גאוגרפיים שנסמכו על עצים מסוימים, פסגות הרים עם כתמי צבע, בורות מים ועוד.

גלילי מוכיח כי כמה מטות (פדרציות) של שבטים מרכזיים, שהיו פרוסים בירדן, מצרים וישראל, לא התחשבו בגבולות בינלאומיים במזרח-התיכון שנקבעו על-ידי מעצמות קולניאליות במאה ה - 19 וה-20. פעם בפעם חצו את גבולות הקבע בין מצרים לירדן כדי להשתתף בדיון, סולחה או נושא רב שבטי אחר. לאחר שהוקמה הגדר בין מצרים לישראל המעורבות הלכה וקשתה ובמיוחד, פסקו האפשרויות לנישואים בין המטות. מאידך יצירת גבולות מדיניים סייעו לשבטים להבריח סחורות ונשק ולהרוויח באופן בלתי חוקי מסימוני גבול אלו. "המפה המנטלית" נותרה אם כן תקפה גם בשנות האלפיים ואפשרה זרימת כסף, סחורות וידע בין המטות ללא התחשבות בגבולות המדיניים.

מאז ומתמיד שימשו בתי הקברות לסמן טריטוריאלי והשבטים ראו בו תיחום ברור ביניהם בכל הנוגע לקרקע, שבילים, בארות ודרכי הברחה. תפרוסתם של בתי הקברות מעידה כדברי גלילי על "מתן השמות המקומי, המשתנה הטריטוריאלי, מעידים על התנועה המתמשכת במרחב". דווקא גבול מצריים, בשונה מגבולות אחרים מעיד על התאמה מסוימת בין "המפה המנטלית" לשרטוט המדיני. בתי הקברות הפכו עבור החברה הנוודית מקום מפגש בין זמן למרחב והשרו קדושה על השטחים הרחבים סביבם. תהליך העיור הוסיף שמות לזהות בן השבט על-פי המקום, הרחוב, העיר והאזור. מעתה פנו ליסודות האיסלאם ושאבו משם שמות לערים החדשות מהמסורת העתיקה. השינוי אם כן במפה המנטלית התבטא בגידור בתי הקברות בעיקר על-ידי נציגי התנועה האיסלאמית. מסקנתו היא כי קהילות נוודיות לשעבר משמרות תפיסת מרחב המתאימה לחיי נוודות גם לאחר מעברן ליישובי קבע, דבר המבדיל בין הנוודים לבין אוכלוסיות מיושבות אחרות. לצורך מסקנה זו פיתח גלילי שני מושגים: "תפיסת עולם מיושבת" ו"תפיסת עולם נוודית" כהשלמה למושג מחקרי שהתעצב כבר במחקרים קודמים ושכונה "רעייה רב מקורותית". מבחינת כותב שורות אלו זוויות הראייה החדשות של גלילי מרתקות ועם זאת, אולי כשאריות של ראייה רומנטית את הנדיבות השרידותית הכל כך אופיינית לשבטים, הפחית החוקר מעיצובה מחדש של החברה הנוודית לחברת קבע החייה היום בשבע העיירות הקיימות והמתוכננות.

נסקור עתה את מאמרם של שמעון עוז, חגי כץ ורלי שכטר תחת הכותרת: "בין שתי הגמוניות: פלאחים, בדואים ומדינה בנגב בתקופת הממשל הצבאי". תחילה התיישבו באזור בדואים שהגיעו מחצי אי-ערב ולאחר מכן הפלאחים שהסתפחו אליהם, ככפופים להם שהגיעו ממצריים. הסטטוס שנקבע אז - מקומך במדרג החברתי הוא על-פי כמות הקרקעות שבידך (בין רשומות כדין ובין שלא). כמה שנים לאחר תום הממשל הצבאי (1966) החלו קבוצות פלאחים שכונו "מעניה" להשתחרר מהשליטה הבדואית באמצעות התיישבות בערים המתוכננות תל שבע ואחיותיה. כך ביקשו לעצמם עצמאות חברתית ופוליטית במסגרת האיסלאם המסורתי. הפלחים חסרו את הביטחון הפיזי וההכרה מצד השלטונות וסברו שישיגו זאת באמצעות הבדואים אך לא כך היה. האלמנט העיקרי שחיפשו הפלאחים אצל הבדואים (שהחלה כבר תחרות ביניהם על משאבי הקרקע) היה ביטחון והכרה פוליטיים. הבדואים נמנעו מלהשיא את בנותיהם לפלאחים ובכך שמרו על הבידול, הכל כך חשוב להם. גם בשנות הבצורת בנגב (1957-1963) לא קיבלו הפלאחים היתר לרעות עם עדריהם מחוץ לאזור הסייג כפי שקיבלו זאת הבדואים. יתר על כן, הפלאחים לא הצליחו להשיג רישיונות אלו באמצעות השיח'ים הבדואים (גם תמורת תשלום הגון). כך הלכה והתחזקה המגמה להפרדות בקרב הפלאחים מהבדואים.

החוקרים עמנואל מרקס, יוסף בן-דוד, אבינועם מאיר ואחרים הציעו גורמים שונים שהביאו לניסיונות ההפרדות של הפלאחים מהבדואים. חיבור למפלגה השלטת מפא"י, התפתחות המיכון החקלאי שייתר את הפלאחים, ותנועה צנטרופוגאלית של המדינה כלפי השבטים, שתומרנו לעבור ולהתגורר בעיירות. שלושתם לא קיבלו את עמדות החוקרים שהוזכרו ומכאן והלאה, יעסוק מאמרם בסיבות לסכסוך בין המעניה לט'לאם, אופן הקמת אגודת המעניה, פניית אנשי המעניה ותוצאותיו לבג"ץ, והשפעת תוצאות הבג"ץ על אוכלוסיית הפלאחים בקרב החברה הבדואית בנגב. בשלהי שנות החמישים התחזקו הקשרים בין מפא"י (באמצעות אליהו סעדון) לבין הט'אלם כנגד תביעות כספיות של המעניה. המושל הצבאי פנחס עמיר וסעדון הסתכסכו גם הם כאשר כל אחד מהם מנסה להשיג כוח פוליטי באמצעות הפלג בו הם תומכים. יתר על כן סעדון ביקש לקדם מועמדותו לכנסת מטעם מפא"י וניצל את היריבות בין המעניה לט'אלם. בקיץ 1961 נוצר מפגש אינטרסים בין סעדון למעניה ובמקביל, חיזק סעדון את קשריו עם אבו רביעה ועם אבו ע'נים. שר האוצר אז לוי אשכול, אף התיר למקורביו של סעדון לייבא בשר ממדינות ערביות (טורקיה וירדן). המתח בין הפלאחים לבדואים עלה עוד ועוד והצורך בהתאגדות כלשהי, שתוכר על-ידי המדינה נראה כפתרון הטוב ביותר.

הפתרון היה בהקמת אגודה עות'מנית שיתופית בשם "אגודת אזבארגה-קלאעיה-אלנצאצרה" ובקצרה, "אגודת המעניה" שנרשמה כך באוגוסט 1961. המושל הצבאי פנחס עמיר ראה בהתאגדות צעד הפוגע בסמכותו בנגב ולא רצה לאשר לה מעמד של "שבט" ולא לתת לה תקן שלך "מוכתר". המושל עמיר טען שהתאגדותם נועדה להסתיר את ההברחות בהם עסקו. עמיר ואנשיו טענו כי מאחורי האגודה עומד סעדון פעיל מפא"י ואין צורך לפצל את פלגי השבטים פעם נוספת. הממשל הצבאי התנגד להקמת האגודה משום שהוא דגל בקואופטציה של מנהיגי הקבוצות המוכרות. המאבק על קבלת כתובת דואר נפרדת הפך לאבן בוחן - המושל הצבאי עמיר התנגד ולכן סעדון פתח עבור המעניה תא דואר נפרד. הממשלה הצבאי קיבל איפה את התנהגות האגודה החדשה כקריאת תיגר לעומת ההסדרים הקודמים. עמיר שכנע את המשטר לפעול ולנסות ולהפליל את סעדון. סעדון חכר עבור הפלאחים שטחי מרעה בשנות הבצורת ואף זכה לסעד של בית המשפט בגין צעד זה. במקביל למאבק בין הט'אלם למעניה התפתחה גם תחרות על קו ההברחות בשר מירדן. סעדון סייע לפלאחים להיכנס לתחום ובכך פגע כלכלית בבלעדיות של הט'אלם בתחום זה.

המעניה הגישו בג"ץ נגד הממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים ונגד שר הפנים בטענה שהם מונעים מהם את הזכות לקבל דואר לפי כתובתם הגאוגרפית. תחילה הוסכם לרשום את כתבתם בביר אל מלח. הפשרה נתפסה כניצחון המעניה שבתנאים של אז לא יכלו לצפות כי משרד הפנים ירשה לשנות הסדרים ישנים בנגב. תוצאה נוספת של המאבק הייתה הכרת הממסד הישראלי בהכרה בראשי הזבארקה והנצאצרה והסכים אף למנות להם שיח'ים משלהם. מכאן החלה להתגבר תופעת הדרישה לעצמאות של קבוצות פלאחים נוספים והנטייה החיובית למעבר לערים. למרות שהבג"ץ לא אישר את עצמאות קבוצות הפלאחים הם התמידו בדרישתם להיפרד מהבדואים ואף זכו לתמיכת המושל הצבאי דאז, ששון בר צבי. בר צבי טען שיש להיענות לבקשתם משום שזהו "מהלך טבעי" והוא משתלב עם תוכנית הממשלה להקים ערים עבור ערביי הנגב. ראשי הנצאצרה הבהירו לשלטון כי הם תומכים בבניית עיר חדשה בסמוך לכסיפה ומוכנים להקים אגודה לאזרוח העיר שלא כהתנגדות שגילו קבוצות הבדואים. בשנים 1967 - 1969 זכו שבטי הפלאחים, כאות הכרה על תמיכתם בבניית העיר בתקן של שיח' מוכר לכל קבוצה. בעקבות זאת התעורר גל דרישות של חמולות ופלגי שבטים להכרה במעמדם ולקבלת תקן לשיח' עבורם. וכך סיכמו זאת החוקרים - "דרך זו, של הינתקות באמצעות תפקוד עצמאי דה פקטו, וקביעת עובדות בשטח, בלטה במיוחד אצל אחת הקבוצות הפלאחים המשמעותית בנגב - אלעוברה, אשר נסמכה במקור על הקבוצה המוכרת הבדואית הוותיקה - אלהוזייל". המתח בין הקבוצות בא לידי ביטוי בעת בניית אתר שובל (לעתיד רהט) וגרם אף לפגיעה פיזית ביניהן.

החוקרים הסיקו במאמר זה כי החל משנת 1961 (לפני תחילת בניית העיירות) החל תהליך שחרורם של הפלאחים משליטת הבדואים, כלומר של קבוצת המעניה נגד השליטה של קבוצת הט'לאם וקדירת אל צאנע. כלומר, לא הסכימו עם קביעת חוקרים קודמים שרצונם לרכישת קרקע ובעלות בנכס תשווה את מעמדם לבדואים. המחאה של המעניה התרחבה גם מול הממשל הצבאי. גם הקשר ושיתוף האינטרסים בין סעדון ממפא"י לבין ראשי המעניה קידם מהלך זה. המחקר אף הראה שנפלו מחלוקות בין ראשי מפא"י לבין הממשל הצבאי ומכך הסיקו שראיית "הממסד", כלומר המערכת הפוליטית, המשפטית והממשל הצבאי כמקשה אחת - שגויה. המעניה לא דגלו באידאולוגיה של מפא"י אלא ניצלו את סעדון, כסיוע לסבך בין הגורמים שטיפלו בבדואים על-מנת להשתחרר משליטת הבדואים. מאמץ זה נמשך עד שנת 1964 שאז החלו הצעדים להכרה רשמית בקבוצות פלחים כשבטים הזכאים לשיח', לזכויות, לקרקע ולעוד. החוקרים מדגישים כי תהליך הישראליזציה שעברו לאחר מכן הבדואים והפלאחים גם יחד, נשען על יכולתה של המעניה לנצל את סדר החיים הישראלי הדמוקרטי (אפשרות פנייה לבתי משפט ושימוש בעיתונות) ולהשתחרר מכפיפותם לבדואים. כמי שחקר בנושא זה, עד לפני זמן לא רב, בידי שתי תגובות: האחת, מפ"ם שהתחרתה על האלקטורט הבדואי מול מפא"י דרשה אספקת קרקע למרעה וחקלאות עבור הפלאחים כולל התיישבות חקלאית קבועה, אינטנסיבית. אוהדיה בקרב ערביי הנגב ראו באידאולוגיה זו סולם ליציאה מהכפיפות לבדואים. והשנייה, הצגת המחלוקת בין הממשל הצבאי לבין מפא"י מודגשת אך בפועל שירתה מדיניותו של הממשל הצבאי ולאחר מכן של השרים האחראיים, את תפיסתה של מפא"י בצורך לעיור ובשמירת האוכלוסייה בשטח "הסייג". למתעניינים - רוצו לקרוא, הקובץ מביא אתו חידושים רבים המחייבים מחשבה והמשך מחקר.