לסרטון המדובר התייחסתי בתחילה כמו שהתייחסתי לכל המלכה של רב פורים וכל סרטון של פורים. הומור של ילדות באולפנה שמדמות מה יקרה אם יום אחד האולפנה תעבור לניהול ספרדי. אבל כששוב נדרשתי לצפות בסרטון, הבנתי שכמו אז לפני עשרים וחמש שנה, גם היום מתחת להומור מסתתרת אמת כואבת. בסרטון מציגות תלמידות באולפנה בהשתתפותן תרחישים שונים של התנהגות בנות מזרחיות לעומת בנות האולפנה הרגילות. התלמידות המזרחיות מופיעות כשצבע חום על פניהן, והתנהגותן סטראוטיפית וצעקנית עם מחיאות כפיים בכל רגע. כשהמורה נכנסת לשיעור מתחילות התלמידות המזרחיות לשיר ולרקוד, וגם לימוד התורה שלהן נעשה בקולניות תוך תיפוף על דרבוקות. הן מחליפות תמונות רבנים מזרחיים על הקיר במקום משפטי חכמה מעצימים שהיו תלויים לפני כן. בגדול הבנות המזרחיות מציגות תזה הפוכה מהבנות האשכנזיות שהינן מחונכות צנועות ומטיבות לכת. הסרטון שכבר הורד מהיוטיוב גרר הדים גדולים. מי שגדל בתוך המגזר הדתי-לאומי מכיר את ההכתרה של רב פורים. המצחיקן או לעיתים מי שרוצים דווקא לצחוק עליו, הופך להיות רב פורים, ולכמה רגעים בראש חודש אחד הוא סוגר חשבון עם כל צוות בית הספר שלו. אי שם לפני עשרים ושבע שנה, הוכתרתי לרב פורים בבית ספר אפלמן. רב פורים הוא מונח שהביאו איתו השלפ"ים. שלפ"ים - מדובר בפרויקט שאיני יודע אם הוא קיים עוד היום, ובו הביאו שמיניסטים לעיירות פיתוח (של"פ) כדי שיכירו את העיירות, ומצד שני שנכיר אנחנו אוכלוסייה שונה מאתנו. חמישה אשכנזים ותימני אחד. אחד מהם הוא בן של שר אוצר, והשני בן של אחד מאנשי המחתרת היהודית. אנשי קסם אחד אחד. יש אומרים שהם הגיעו להרים את הממוצע. ככה או ככה פתאום ראינו נערים שונים מאתנו. עם ספר "משנה ברורה" ביד אחת, וביד השנייה "ספר הכוזרי" - שני ספרים שלא היה אפשר לפגוש בסתם מקיף דתי בעיר פיתוח. אז עוד סמכו על נוער, ונתנו להם דירה להתגורר בה, מה שהביא אותנו לרבוץ שם לא מעט ולהרגיש כמו "ילדי בית העץ". סמוך לחודש אדר הם הכירו לנו את המושג "רב פורים", ומפה לשם אולי כי תפקיד הליצן התאים לי, או שאולי אני הייתי נושא הבדיחה, הוסמכתי לרב פורים ופצחתי בשלל בדיחות. נושא הבדיחות העיקריות שלי היו המורים איך לא, והשלפי"ם שהגיעו אלינו לשנה אחת של יב' או בשפה יותר ברורה בדיחות על אחינו האשכנזים. הכל נאמר בהומור ולמרבה המזל מדובר בתקופה שלא צילמו ולא שלחו לאף מהדורת חדשות. ומתחת לכל בדיחה היה גם הרבה אמת. אמת של נער יוצא עדות המזרח שהרגיש את מה שתנועת ש"ס המתפתחת העבירה אליו ולעוד כמותו - את חוסר ההשתלבות של עדות המזרח. את היותה של המפד"ל אז ועד היום, בית רק לציבור הדתי לאומי-אשכנזי, ולעוד כמה שלוחות "מטעם" בעיירות הפיתוח. גם הניסיון להציב אז את הרב יצחק לוי לא צלח, כמו הניסיון של מפלגת העבודה להציב את עמיר פרץ או אבי גבאי בראש הרשימה. כשהרשימה כולה לבנה, לא שמים לב שיש בקצה נקודה שחורה. ההומור הסתיר גם תחושה של נער שגם בתוך החברה המזרחית שלו לא הרגיש שייך. ובאשר לסרטון המדובר. זה הומור אך מתחת לפני השטח מסתתרת תחושה עמוקה של בוז כלפי תרבות שלמה, ויותר מזה זלזול כלפי רבנים וחכמי העדה כאשר תמונתם של הרבנים עובדיה יוסף והבבא סאלי מוצבות על הקיר. האם זה לא קיים גם בתוך הציונות הדתית של היום? זה עוד נושא לטור. גם מחאתו של השר דרעי שכאשר תלמידות ספרדיות מופלות לרעה במוסדות בית יעקב שותק, גם זה נושא לעוד טור. אני לא רוצה להתייחס לאמירות של לפיד שרק עשה עוד סיבוב פוליטי בלי שום תוכן. כאשר זה נעשה בסדרת הטלוויזיה שנות השמונים או בעוד מערכון של ארץ נהדרת, אפשר להמשיך בחיוך. כאשר זה נעשה במקום חינוכי על-ידי בנות דתיות זה מסתיר משהו עמוק יותר. אך כפי שציינתי בתחילה אני לא יכול לצאת מטור כזה מבלי להיזהר עד מאוד אם מישהו יפגע. וכך כתבתי לאותה מכרה ששלחה אליי את הסרטון כתגובה "זה נושא לשיחה. אי-אפשר לפסול ציבור שלם רק כי כמה תיכוניסטיות דברו שטויות. אגב בכיתה יב' אני הייתי רב פורים וחלק מהבדיחות שלי היו על השמיניסטים האשכנזים שהיו לנו. אם זה רק היה מגיע לתקשורת... משום מה הומור נגד אשכנזים זה דבר שעובר ביתר קלות. אפשר לצחוק על האוכל, אפשר לצחוק על ההתנהגות, ואפשר לצחוק על הצבע. כשההומור מופנה לצד המזרחי הפגיעות היא יותר גדולה. סאטירה והומור, תלוי על חשבון מי ומי מספר". וכאן אני מוסיף כי, בדיעבד הייתי מוותר על חלק גדול של הבדיחות שלי מאז, ואולי העובדה שדווקא אני המזרחי הוא זה שיוזם ומקיים טקס יום השואה במקום העבודה שלי, הוא סוג של תיקון לאותן אמירות שלי מאז. יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל מזכיר לנו יומיים בשנה שהשכול אינו מבדל בין צבע לצבע. המוות הוא מנת חלקם של כולנו. חבל שאנחנו החיים לא הפנמנו זאת. סיכם רב חשוב שכתב "האולפנה תעשה את הפקת הלקחים שלה, אבל בעוד חודשים ספורים הבנות כבר לא יהיו חלק ממנה, והן חשובות לי יותר מכל דבר אחר כרגע. יותר מגילויי הגזענות המביכים, יותר מחוסר האחריות של הצוות החינוכי, הנערות הצעירות הללו הן הגורם הכי חשוב בסיפור. עוד מעט חיילות, בנות שירות שמטפלות בילדים עם צרכים מיוחדים, אולי אפילו אימהות. הן לא בנות טיפש-עשרה, והן לא חוליה חסרת מודעות בשרשרת שלמה של גזענות. אני לא רוצה לקטול אותן, להעליב או להשמיץ חלילה. בסרטון הן נראות תמימות כל כך, מתוקות כל כך - אני לפני עשר שנים. הן נמצאות באחד השלבים הכי כיפיים והכי קריטיים של החיים, ממש בהתחלה, ואסור לנו בשום פנים ואופן להרוס להן. אל לנו להפיץ את שמן או תמונתן". ואני מוסיף - ונסלח לכל עדת בני ישראל.