גיליון העיתון המצהיב המונח לפני הוא מלפני שמונים שנה בדיוק: "המשקיף", 24.5.1943. ביטאון התנועה הרביזיוניסטית, "עיתון לאומי יומי", שבלוגו שלו כלולה מפת ארץ-ישראל משתי גדות הירדן. מעל שם העיתון נכתב: "בהשתתפותו הקבועה של זאב ז'בוטינסקי". להזכירכם: ז'בוטינסקי, ראש בית"ר, כבר לא היה בחיים מזה שנתיים ומחצה. כותרתו הראשית מצמררת: "קרב-דמים משתולל בגטו וורשה", ובכותרת המשנה: "ב-11 במאי הזעיקה המחתרת: הקרבות קשים נועזים ופראים, חושו והצילו".
רוב כותרות העמוד הראשון עניינן אירועי אותם ימים מרים במלחמת העולם השנייה: "נהדפה התקפה נאצית קשה בליסיצ'נסק", "300 מטוסי-ה'ציר' הושמדו ב-4 ימים ב'קרב על איטליה'", ועוד. בימים אחרים כל אירוע כזה יכול לשמש ככותרת ראשית. מופיעות באותו עמוד גם שתי ידיעות מקומיות: "החלטת מוסקבה ורישומה בארץ: פ. ק. פ. תתפלג לשניים - יהודים לחוד וערבים לחוד". ובתחתית העמוד: "דר. מגנס: 'הנאציונליזם היהודי הוא שובניסטי, צר מוח וטרוריסטי'". פ.ק. פ. - אלה הם ראשי תיבות של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, מגנס - הוא נגיד האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שהתנגד להקמת מדינה יהודית והיה מראשי "ברית שלום". ועוד בעמוד הראשון - מודעה של זוג הורים, המזמינים "ידידים לשמחת הכנסת בננו בבריתו של אאע"ה שתתקיים אי"ה ב'הדסה' ירושלים ביום ד' כ"א אייר בשעה 10.30".
הנה כי כן בקליפת אגוז, משתקף הגורל היהודי בימי הרת-עולם של המחצית הראשונה של המאה הקודמת: טבח, כיליון ומרד של העם היהודי על אדמת אירופה, מחד-גיסא, לידה ותחיה ביישוב היהודי בארץ-ישראל, מאידך-גיסא. שישה מיליונים שנרצחו בידי הגרמנים הנאצים ומשתפי הפעולה עימם, ומנגד - פעוט יהודי שמתחיל את חייו בירושלים, כאשר בגיל חמש הוא חלק מהתקומה היהודית, בן המדינה שרק זה נולדה. והוא בן שמונים, המדינה "רק" בת שבעים-וחמש.
ממרום גבורותיו, יכול הילד-דאז להביט אחורנית אל דרך החתחתים שעבר יחד עם המדינה שהוא אחד מ-600 אלף אזרחיה הראשונים. לסקור מה עברו בשנות חייו הוא והמדינה, לתמוה איך שרד את שלל האירועים, שהיו נחלתה עד כה, איך הגיעה המדינה שעליו גאוותו, להישגיה המדהימים, להתבססות, לשגשוג, לקליטת מיליוני אחים מכל קצווי הגלויות, וכל זאת תחת מלחמות, מבצעים, איומים, טרור.
חמש שנותיו הראשונות עברו עליו כאשר המחתרות לוחמות בכובש הזר הבריטי, המלחמה לעצמאות שבה נפל אחוז אחד מהיישוב היהודי, ומאז - מבצע קדש בסיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, המלחמות בלבנון, גלי הטרור הערבי-פלשתיני, מבצעים ברצועת עזה, ועוד. מחיר דמים יקר למען עצמאות העם היהודי במולדתו. ועם זאת, מדינה שמתפתחת ומתחזקת, שגאווה להיות אחד מבניה. היש בעולם עוד בני שמונים, שהם חלק מהיסטוריה כה שברירית, פתלתלה, שחייהם קשורים קשר בל יינתק עם ארצם ומדינתם, כמו בני דור תש"ח בישראל?
והנה ממרום שנותיו, חשוף אותו בעל-גבורות לדאגה מסוג אחר. לקרע הפנימי המכרסם בנו, מאיים לפלג, לגרום לקץ הנס הגדול הזה ששמו מדינת ישראל. בתוכנו אורבת הסכנה הגדולה ביותר למפעל הציוני. חיידק הפלגנות, הווכחנות, הקיצוניות, מכרסם באחדותנו ומאיים לקרוע את החברה לגזרים. זו אינה תופעה חדשה. ציטטנו לעיל ידיעה מלפני שמונים שנה, עוד בטרם קמה המדינה, עם מילים חריפות שהטיח פרופסור רם-דרג בחלקים בעם, אותם השווה לנאצים. אנו זוכרים את עלילת רצח ארלוזורוב שהטיח המחנה ההגמוני במחנה הרביזיוניסטי, את הפלגנות במאבק במנדט, את המחתרות הנפרדות גם במרד גטו ורשה, את רדיפת אנשי האצ"ל בידי ה"הגנה" (ה"סזון"), את פרשת "אלטלנה" בקום המדינה, ועוד ציוני-דרך אומללים.
היום לא חסרות מילים והאשמות אף חריפות מבעבר. זה החל באי-קבלת ההכרעה הדמוקרטית בבחירות לכנסת מצד ציבור של רבבות, בכרזות ובמודעות גדושות השנאה, ונמשך בהטחת ביטויים הגובלים באנטישמיות כנגד הציבור החרדי ואורח חייו. עברנו את משברי טרום-המדינה, האם נתגבר על הזעזועים שאנו גורמים להם במו ידינו והבל-פינו, גם בימים אלה? האם נשחק לידי אויבינו הלוטשים עיניים ל"פלשתין מן הים עד הנהר"?
ממרום שנותיו, הילד בן השמונים מודאג כיום יותר מאי פעם. רואה במבט לאחור את כל המשברים שעברו על המדינה הזאת ועליהם הצלחנו להתגבר, שואל בסתר לבו: האם המשבר שעובר עתה על החברה בישראל, עד כדי סכנה למלחמת אחים, יביא להתפוררותה, או שמא השכל הישר יגבר בכל המחנות, לכדי הבנה שעם אחד אנחנו, פלורליסטי ורב דעות, ולו מדינה אחת וגורל אחד? בידינו הדבר לשמור על הנכס המופלא הזה, מדינת העם היהודי, גם לדורות הבאים.
לזה ובעיקר לזה מייחל בן השמונים. והילד הזה הוא אני.