בפתח שיחתי אני מביע את כאבי, שחלק גדול של הפרשה מוקדש לתיאור הקורבנות, שהביא כל אחד מהשבטים לרגל חנוכת המזבח במשכן. אני רואה בקורבנות אקט חיצוני, שאין לו קשר למישוריות החיים הערכית. כואב לי שהאקט של הקורבן טופח בפרשה שלנו. מסתבר, שכל שבט ושבט הביא בדיוק אותם הדברים. יש בפרשה התייחסות נרחבת לחלוקת משפחות שבט לוי לתפקידים השונים הקשורים בניהול עבודת המשכן, ועל הנושא הזה אפסח. אני מוצא לנכון להתייחס בקצרה לנושא, שצר לי מאוד כי הוא מצא מקום בפרשה שלנו. כוונתי למפגש עם הטקס המצמרר של הסוטה, טקס אליו מובלת האישה, שבעלה חושד בה שהיא בגדה בו. די אם "עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקָנֹא אֶת אִשְׁתּוֹ" כראייה המצדיקה להביאה לבית המשפט, כי היא "נִטְמְאָה", לכן היא "תִּשָּׁא אֶת עֲווֹנָהּ". קשה שלא להצטמרר ממעשה פגאני, שחדר לתוך ספר הספרים שלנו. הכהן מוזג לאישה מים מסתוריים, מים שאמורים לחלץ ממנה וידוי על חטאה. כשבטנה של האישה מתנפחת מאותם מים מרים ורגליה לא נשאו אותה בעקבות שתיית המים האלו, הרי בכך ניתנה הוכחה חד-משמעית שהאישה בגדה והיא מורשעת בדין - היא תישא את עוונה. אני מוצא לנכון לחזור ולציין, כי צר לי לפגוש בפרשת השבוע שלנו מעמד של עלייה על שרטון נגוע בעבודת אלילים. על השרטון המכאיב הזה פגשתי חלקים מפרשת "נשא". צר לי, שאני פוגש טקסט רווי בתיאורי מעשי קסם בספר הספרים, טקסט הנותן אישור להכתים את חייה של אישה, כשהראייה לפסק הדין שאול מעשיה פגאנית. לעומת זו אני רואה צדדים יפים באותו חלק של הפרשה, הפונה אל כל אדם, כי הוא צריך להיזהר ולא להחזיק בממון של אחר שלא כדין, וכן לא לבנות את החזקה שלא כדין על כך, שאותו אדם הוא חלש ואין מי שיגאל אותו. מה שכבש אותי במיוחד בפרשת השבוע שלנו, פרשת נשא, קשור במפגש עם ברכת כוהנים, טקס בו מברכים שָׁלוֹם". המעמד של ברכת כוהנים את העם נשמר גם היום. היפה בברכה כיצד היא הכתה שורשים בתרבות חייו של העם היהודי אלפי שנים. ברכת הכוהנים במרוצת הדורות הפכה מטקס דתי מכונן בעבודת המשכן והקרבת הקורבנות על המזבח לטקס מכונן בחיי המשפחה היהודית ובשלל מעמדים משפחתיים וגם בתחומים חברתיים רבים. ברכה שבמקורה בפרשה שלנו הייתה מיועדת אך ורק למעמד טקסי במקום הקדוש, אנחנו פוגשים אותה היום בטקסי בר המצווה, בטקסי נישואים - בברכת החתן את בת זוגו וגם בברכת הכלה את בן זוגה. הגם שהניסוח של הברכה במקור המקראי בפרשת השבוע הוא בלשון יחיד, אנו פוגשים את הברכה בחיי היום יום מנוסחת בלשון רבים. הורים מברכים את ילדיהם וילדים מברכים את הוריהם. מסתבר, שמקבל הברכה זקוק למהות ולתכנים המזדקרים מהפעלים בברכה: "יְבָרֶכְךָ", "יִשְמֶרְךָ", "יָאֵר" "וִיחֹנֶּךָ", כשהדגש הוא אישי - "יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ". מרשים ומרגש, שברכה, שנוסחה במקור לטקס דתי, מקבלת משכן של כבוד בחיי היום יום שלנו, כל אדם מטבעו נושא פניו ליישומן ומימושן של המילים בברכת כוהנים "ישמור", "יברך" ו"יאר" במהלכי החיים על תלאותיהם ועל הבלתי צפוי בהם בדמות קורונה או בדמות רקטה, הזורעת סביבה מציאות מדממת. ואני לוקח מהברכה את המילה - "וִיחֻנֶּךָ" - ייתן חִנּוֹ עלי ואקבל גם את פירושו של הרד"ק, כי מדובר בהוראת חנינה.