לפני הכל, בעיצומו של השרב הליילי והיומי הפוקד אותנו עתה, ראו כיצד נתן אלתרמן תיאר ב"כוכבים בחוץ" מזג אוויר כזה: "העיר כדחליל נשארה בלי יוניה/ מול אופק נוכרי וקרוב כשואה./ עבר עטלף וטפח על עיניה/ חמקה על כתף לטאה". (השימוש במילה שואה נעשה לפני שזו התרחשה במציאות. "כוכבים בחוץ" פורסם ב-1938. סביר שאלתרמן לא היה משתמש בה כאן לאחר שואת היהודים במלחמת העולם השנייה). עתה לשרב של המאבק הציבורי-לאומי: ח"כ שמחה רוטמן מעורר תיעוב. הוא שותף בכיר בשלישיית ההנהגה, עם בנימין נתניהו ויריב לוין, החותרת להוביל את ישראל בנתיב שבין דמוקרטיה לדיקטטורה. כשהוצע לעצור את חקיקת הזדון לצרכי משא-ומתן קפצו גסי הרוח רוטמן ולוין לסרב. המציאות כפתה עליהם. רוטמן התקבל בקריאות בוז בבואו להשתתף בפאנל באוניברסיטת תל אביב. אני שותף לכל צעקה מלב פצוע שנשלחה לעברו, ואף יותר. הוא באמת סכנה. לא סתם סכנה אלא חמורה ומעוררת שאט נפש. אך איני שותף למניעת זכותו להביע את דעתו. הוא הוזמן כדין להסביר מדוע ברצונו לשחוק את הדין, וחופש הדיבור חל גם עליו. אין מה לעשות. במקום בו לא רועמות המוזות רועמים האקדחים.