שנים רבות אני מלווה את שירתם של התאומים הרצל ובלפור חקק בהתפעמות יתרה וגם הפעם עם צאת ספריהם החדשים. אני מגלה את הרוח הפנימית המפעמת בחוזקה החושפת את הייעוד והמשמעות לחייהם. כמי שנולדו עם הקמת המדינה, שירתם היא בבחינת גילוי של 'האתחלתא דגאולה'. הם מבשׂרי הגאולה, הם הבונים את הגשרים בין ראשית צמיחת גאולתנו לעֲברה המפואר של היהדות בגלות. זהו פרק ראשון על שירתו של בלפור חקק. פרק ב' יעסוק בשירתו של הרצל חקק וספרו "השיר שלא שרו מעולם". במאמרי לא אוכל לנתח את כל השירים הנפלאים, אך אנסה לבחון את מוטיב 'הייעוד והשליחות' במספר שירים מייצגים.

פרק א: סולם הכלים השבורים בסימן הייעוד

את תחושת השליחות והייעוד חש בלפור חקק כבר בילדותו בבית הוריו. קורות המשפחה הן צו אישי שנאמר לו, כפי שנאמר הצו לאברהם "לך לך". השיר 'עץ המשפחה' בפתיחת הספר מעיד על הייעוד שהכתיבו לו אבותיו: עץ המשפחה/ בלפור חקק מִיַּלְדוּת נֶאֱמַר לִי: לֵךְ לְךָ, לְמַעַן תִּזְכֹּר יוֹם צֵאתְךָ לְסַפֵּר עַם לְהַגִּיד מִשְׁפָּחָה.// עֵץ הַמִּשְׁפָּחָה: פֵּרוֹתָיו הֵם בְּשִׁירַי, מִידֵיהֶם שֶׁל אֲבוֹתַי בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ מֵעוֹלָם. לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַגִּיעַ אֵלַי בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַכְּתוּבִים וְהַגְּוִילִים וְאָפִיתִי אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבְמִלִּים.// בְּכָל דּוֹר וְדוֹר וְגַם בְּדוֹרִי רָאִיתִי עַצְמִי כּוֹתֵב מֵחָדָשׁ// מִדְרַשׁ הַדּוֹרוֹת וִירוּשָׁלַיִם עַד הַבָּצֵק הָרִאשׁוֹן, הַמְּקוֹרִי מִן הַמַּכְתֵּשׁ וְהָאָבְנַיִם. (סולם, עמ' 44). מילות השיר שוזרות אירועים היסטוריים מכוננים בעם ישראל. הציווי "לך לך" שנאמר לאברהם בפרשת "לך לך" מיועד גם למשורר. אף המצווה לזכור את יציאת מצרים כל הימים¹ מופנית אל המשורר, שעליו לספר ולהגיד את סיפור משפחתו. יציאת המשפחה מגלוּת בבל מושווית לבני ישראל שיצאו ממצרים ובצקם לא הספיק להחמיץ². כך בצקם של אבותיו לא הועבר אליו בכתובים, ולכן הוא נטל על עצמו את הייעוד לאפות את סיפורם מחדש בעבודה קשה בחומר ובלבנים. שוב מילים אסוציאטיביות לעבודת הפרך של בני ישראל במצרים³. זו השליחות שהמשורר נוטל על עצמו, להיות המחבר בין הדורות, לגשר בין העבר ההיסטורי של עם ישראל לבין משפחתו. זהו קשר בל יינתק, וכל הספר מושתת על הקשרים בין התנ"ך אישָיו ונביאיו למהות השליחות והייעוד של המשורר. הוא מזדהה עם עול הפרנסה, שהייתה מוטלת על אביו, ואשר היא מנעה ממנו לכתוב. הבן שכואב את הסתלקותו, חש, שהוא כותב גם שירת האב. כתיבת השירים של המשורר הם זיכרון לדמות האב. אֶת חַיָּיו לֹא הִסְפִּיק לִכְתֹּב. אֲנִי חַי מֵאָז אֶת חַיַּי שֶׁלִּי אַךְ לְמַעַן הַסֵּדֶר הַטּוֹב כּוֹתֵב לִפְעָמִים אֶת שִׁירָתוֹ.ֹ כּוֹתֵב וְשׁוֹתֵק, כּוֹתֵב נֶעֱצַב: אָבִי, עַל פִּי חַיָּיו. (סולם, עמ' 140). המשורר חש בשיריו שהוא דוברם של המתים: אֲנִי דּוֹבֵר, נוֹשֵׂא זִכְרוֹ אַחֲרָיו. הַמְּשׁוֹרֵר הוּא בַּעַל הַזִּכָּרוֹן נוֹשֵׂא הַכֹּל בְּתוֹכוֹ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן. (מתוך השיר: סיכום אב, 142). שירתו קמה להחיות את המשפחה, את הוריו ואת מסע חייהם. הוא המתעד: אִמָּא קָרְאָה לָנוּ, סִפְּרָה מַסְעֵי חַיֶּיהָ בְּמִדְבַּר הַחַיִּים הָרָחָב הָחֵל מֵרַעַמְסֵס בַּגְדָּד וְעַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַרְבוֹת מוֹאָב. (סולם, עמ' 70). גם את מתֵי המשפחה הוא מחיה בשיריו, זה צו השעה וחובתו למתים: כְּכָל שֶׁכָּתַבְתִּי שִׁירֵי מִשְׁפָּחָה אֹשֶׁר וּדְוַי הֵישִׁירוּ הַמֵּתִים מַבָּט אֶל עֵינַי. דּוֹבְבִים הָיוּ, רוֹטְטִים שֶׁהֶחֱיֵיתִי בְּשִׁירַי אֶת הַמֵּתִים. (סולם, עמ' 67). השיר 'טלית' (עמ' 228) מיטיב לתאר את היעד והשליחות: לָקַחְתִּי מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֵבֵאתִי מִנְחָה חָדָשׁ וְגַם יָשָׁן וְהֵיטַבְתִּי לָכֶם שְׂאֵת. יָצָאתִי אֶל שְׂדוֹת חַיַּי לָדַעַת שְׁלִיחוּתִי בֶּאֱמֶת. זהו שיר אַרס-פואטי החושף את מהות שירתו של בלפור חקק. היא ניזונה ממקורותינו, כפי שהוא מיידע את הקורא. הוא מביא חדש וגם ישן. זהו מושג הִלכתי הקשור בספירת העומר: 'עַ֣ד מִֽמׇּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַה'⁴ - כלומר, ביום חג השבועות לאחר ספירת 50 הימים ממחרת השבת של פסח מקריבים מנחה חדשה מן החיטה החדשה. חַג הַשָּׁבוּעוֹת קָרוּי בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים עַל שֵׁם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵם רִאשׁוֹנִים לְמִנְחַת חִטִּים הַבָּאִים מִן הֶחָדָשׁ⁵. המשורר משתמש באוצרות הרוח של ארון הספרים היהודי הכולל: רובדי לשון מקראיים, המדרש, המִשנה, והגמרא ואותם הוא מחדש בזווית הראייה המיוחדת, במטפורות, בדימויים ובמתן מבט של שליחות אמת. את האמת הזו הוא מחפש בשדות חייו. מטפורה ייחודית זו מעניקה לחייו מרחב, מראֶה וריח בהשראת המקורות. השירה עבורו היא תיקון החיים, תיקון עוולות, הבעת הערכה לאנשים שתרמו לשירה העברית: כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירָה בַּהֹוֶה אֲנִי מְתַקֵּן לִפְעָמִים אֶת הַחַיִּים עַצְמָם מְדַמְיֵן שִׁירִים שֶׁרְצוֹנִי לִכְתֹּב וְכוֹתֵב אוֹתָם אָז מִלָּה בְּמִלָּה אוֹתָם וְאֶת חֲלוֹמָם.// כְּכָל שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אֶת הַשָּׁנִים אֲנִי אוֹמֵר: אַשְׁרַי. כְּכָל שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אֲנִי יוֹתֵר חַי. (מתוך: השירה היא החיים עמ' 246). השירה היא כוח החיים של המשורר. שירים רבים הם בבחינת שירים אַרס-פואטיים החושפים את מהות השירה: שַׂמְתִּי בַּשִּׁיר גֶּפֶן וּתְאֵנָה, חַלּוֹת וְסֻלָּם אוּלַי יַמְרִיא עַתָּה לִזְרִיחַת עוֹלָם. אֶבֶן גְּדוֹלָה יֵשׁ עַל פִּי בְּאֵרִי רַק הַקּוֹרֵא בְּבוֹאוֹ אֶל הַשִּׁיר יְבַקֵּשׁ לוֹ מַרְפֵּא וְצֹרִי (מתוך: אבן פינה עמ' 242) האני השר חש ששירתו ניזונה מחומרים טובים. משִבעת המינים, מֵחַלות שנאֱפו במקדש ומסולם המזכיר את סולם יעקב בחלום בו עלו וירדו המלאכים. המשורר מקווה שהם יצליחו לזרוח עד עולם. אין כאן יוהרה או התנשאות, אלא הבנה בייחודיות של השירה שניזונה מנביאי ישראל, מאמונה גדולה בקשר שלנו למסורת היהודית ולקשר החזק של האדם למשפחתו ולארצו. בניגוד לביאליק⁶ שמֵלין על הקוראים שאינם מעריכים את השקעתו בכתיבת השיר, בלפור תולה תקוות בקורא שמחפש מזור ומרפא בשורות הפלאים של השירה. רק הקורא מסוגל להוציא את האבן הסותמת את השיר מלצאת לעולם. זוהי גישה הרואה בקורא שותף רציני לגאול את שירתו ולהציבה כסולם יעקב היינו, לראות בה מֵמד רוחני השואף לגבהים. עמדה רוחנית ואֱמונית היא שמכתיבה את כתיבת השיר: הָאֵל נִצָּב עַל הַפֶּתַח בְּרֹב חַסְדּוֹ מַאֲצִיל עַל הַשִּׁירִים שֶׁלִּי מֵהוֹדוֹ. הָאֵל פּוֹסֵחַ עַל הַבָּתִּים, אַשְׁרַי רַק כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת שִׁירַי! (מתוך: הצלה, עמ' 230). מי שמכוון את צעדיו הוא הבורא: כמו שהיה במצרים, כשה' פָּסח על בתי עם ישראל כך כאן האל מגן על שיריו. תחושה של יד ההשגחה המלווה את שליחותו. ובשיר אחר ענוותנותו היא שמאצילה עליו את ההצלחה האלוקית לעשות תיקון עולם: הוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תִּקּוּן וְכָל דָּבָר יִהְיֶה דָּבוּר אִם נַפְשׁוֹ שְׁפָלָה וְלִבּוֹ שָׁבוּר. (סולם, עמ' 231). בשיר 'האיגרת' (עמ' 218) מתאר המשורר, כיצד הופקד בידו בימי הילדות מכתב אל העתיד, מכתב שליחות: בכל תחנה מחייו הוא בוחן איגרת זו. הוא מבקש עיר של תפארת גם כשסופת חול מכסה אותו. הוא ממשיך ללכת כפי שכתוב באיגרת. כדי להמשיך בייעודו בכתיבת שירים עליו לבחון את האיגרת, שהפקידו בידיו בילדותו. מהי האיגרת? אלו כל המשאבים הנעלים שיש בספרית עם ישראל. הם שמכתיבים את התנהלותו בכל חייו. הוא ממשש את כיסו בכל תחנה בחייו, כפי שאמר ר' שמחה בונים מפשיסחה שבשני כיסיו של האדם, צריך שיהיו כתובים: בכיס אחד יהיה כתוב - "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם"7, ובכיס השני כתוב-"וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר"8. כדי להבין ביתר עמקות את אבן היסוד בזהותו כמשורר נבחן את המילים הבאות מתוך השיר: קואורדינטת אבן השתייה (עמ' 174) כּוֹתֵב בִּיסוֹדִיּוּת בַּיִת אַחַר בַּיִת כְּדֵי לְמַפּוֹת הַשֶּׁטַח הַסָּגוּר- - -// כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה בְּשִׁירַי בַּיִת אַחַר בַּיִת יוֹם יוֹם, חֹדֶשׁ אַחַר חֹדֶשׁ מְסַמֵּן לִי בְּדַיְקָנוּת קוֹאוֹרְדִינָטַת אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה בְּגִשְׁתִּי אֶל הַקֹּדֶשׁ. השירה היא תמיד בסימן עלייה: העלייה בקודש להר-הבית היא מלאכה המצריכה ניפוי יסודי. רק הסתמכות על ספר הספרים ושאיבה ממקורותיו תאפשר להגיע לעיר הקדם בירושלים. כך פועל המשורר בכתיבתו. הוא עובד בחריצות וכותב בית אחרי בית, יום יום, חודש אחר חודש לסמן את מקומה של נקודה במישור או במרחב. אבן השתייה היא אבן היסוד במורשת היהודית. הכל החל ממנה, וזו גם אבן היסוד ממנה שואב המשורר את יכולת הכתיבה שלו. ענווה, שפלות וצניעות נחשפות בהנחות רוח אלו. הוא מבקש תמיד את אבן השתייה של השירה. ומה הייעוד? כדבריו, בשיר אחר: הִנֵּה אֲנִי קָם לִכְתֹּב עִבְרִית הִנֵּה אֲנִי קָם אֶל בֵּית הַדְּפוּס לְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס (מתוך: מכבש הדפוס של פעם, עמ' 156) בית הדפוס ותיאור הרצועות הקרועות הוא משל לשבירה ולקריעה: זה גורם לאותיות לשכּב מתות על הרצפה. ניתוק מהמסורת היהודית גרם למוות והרס לתרבות היהודית. המציאות הזו הופכת את השירה לדלה, חסרת שורשים שכל משב רוח מכוֹפפה והוֹרסה. כנגד תופעה נלוזה זו קם המשורר. האנפורה בשני הטורים האחרונים מדגישה את שליחותו ויעודו לרפא את מזבּח ה' ההרוס. אין ספק, ששירים אלו שיסוד כתיבתם נעוץ בכל היקר לתרבות היהודית עשוי להיות מרפא לנפש הריקה מרוחניות, שכֵּליה שבורים. נפש זו רחוקה מהסולם הרוחני, אליו חפץ המשורר לקרבנו. השירה האמונית עולה לדרגת מזבח ה'.

סיום: הקדשת המשורר לשירתו על-ידי הבעל שם טוב

נחתום בדברי החתימה של הספר במפגש המדהים בין המשורר לבעש"ט. רק מי שכל כך מחובר לאוצרות הרוח של תרבותנו עשוי לשתף את הבעש"ט בשירתו. השירה היא תפילה לבורא עולם ומי שחש בכך, זוכה להתגלות הבעש"ט בדמיון או בתחושה סוריאליסטית. הבעש"ט אומר לו, שלא כך מתפללים והכניס סימניות בסידורו, כדי שיתפלל ויכתוב תהילות לפי סימנים אלו. לאחר מכן הבעש"ט יצא לדרכו. הוא מספר, שהרוח הגיעה מהחלונות והעיפה את הסימניות מהסידור, ואז נותר המשורר בצער:

"איך אכתוב עכשיו את שיריי לאל? איך אתפלל?

הסיטואציה מהדהדת לסיפור החסידי בו תלמידו של הבעש"ט ר' זאב קיציס רשם את הייחודים שיש לאומרם בשעת תקיעת השופר בר"ה. הבעש"ט העלים את הפתק וכשהגיע ר' קיציס לתקיעת השופר לא מצא את הפתק, החל בוכה במר נפשו ותקע עם הכוונות הפשוטות, שעלו בדעתו⁹.

מה עושה המשורר בסיפור אַרס-פואטי זה? כיצד הוא מגיב?

הוא רץ אחריו להשיגו ולבקש מהאיש הטוב הזה את הסימניות. להפתעתו הוא מוצא את הבעש"ט מניח מטפחת על הנחשולים שבנהר, ובקלות רבה חוצה אותם. אף המשורר מוציא מטפחתו ומניחה על המים, שנעשו שלווים כמי השילוח. כך הוא חצה את הנהר. הוא קורא אל הבעש"ט שיסדר לו את הסימניות. הבעל שם טוב נעצר: איך חציתָ את הנהר? ממש כמוך איש בעל שם אמרתי לו מִתנשף, מִתנשם.// אם כּך, אמר האיש החכם, כּתוֹב את שיריךָ כמו שעשׂיתָ עד עכשיו, כי כוונותיךָ רצוּיות בּעולם. תוכל לחצות עם השירים את הנָהר וגם את היָם. (חתימה, עמ' 320). הבעש"ט בכוחותיו המיסטיים השתמש במטפחת כדי לחצות נהרות. מוטיב המטפחת משמש בסיפור החסידי כסמל מטאפיזי, והבעש"ט בכוחותיו הרוחניים נעזר במטפחת לחצות נהרות. מוטיב זה התגלגל לספרות העברית אצל עגנון בנובלה "בלבב ימים" והעניק יכולת מיסטית זו גם לחסיד ירא שמים שנסע על גבי מטפחת בים התיכון וכך הגיע לארץ. הוא מופיע בסיפורים חסידיים נוספים ותמיד בהקשר מטאפיזי. בשירה מופיע מוטיב זה גם בשירתו של אצ"ג¹⁰. התשובה שנתן הבעש"ט למשורר מזכירה את הדברים, שנאמרו למלך כּוזר בחלומו "כוונתך רצויה אצל הבורא, אך מעשיך אינם רצויים"¹¹. ולהבדיל: הבעש"ט אהב את תשובתו של המשורר, אשר העמיד עצמו כשווה ערך לבעל שם טוב, לא מתוך גאווה, אלא מתוך הכרת תפקידו בעולם: לשורר ולהקים את המזבח ההרוס, זה מעניק לו גושפנקא: הַמשֵך לכתוב את שיריךָ, כי כמו מלך כּוזר כוונותיך רצויות ואף מעשה השירה רצוי, כפי שראינו לאורך הספר מקורם טהור: כוונתם רצויה, בדיוק כמו תפילתו של ר' זאב קיציס. בכוח הייעוד ושליחות האמת תוכל לחצות עם השירים הללו לא רק את הנהר, אלא אף את הים כמו חנניה גיבורו של עגנון "בלבב ימים". הסיום בסיפור זה מביא למיצוי את תחושת הייעוד והשליחות של המשורר, ובאמצעות סיפור חסידי זה שהוא מביא, הוא זוכה בסיפור זה להכרה של הבעל שם טוב בשליחותו השירית. בשני פרקי מאמריי יש הבעת הצדעה לעושר שירת התאומים חקק, למשמעות הקיומית, שהם מעניקים לה ולעיצוב הפואטי המגוון. שירתם ניזונה מארון הספרים היהודי ובקיאותם ברזֶיה מופלאה של המורשת. הם מבטאים דוגמה לשילוב האידיאלי בין הישן לחדש היינו, בין אוצרות הרוח של המסורת היהודית לבין הספרות העברית והלשון העברית המתחדשת הנילושה ונאפית על ידם בכישרון רב.