בס"ד, פרשת שלח לך, תשפ"ג. "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר" (במדבר יד, יז). מסביר ר' אלימלך: נראה דהנה השם יתברך ברא את עולמו להיטיב לברואים שעל-ידי עבודתם לו יתברך יזכו לשכר גדול, ולכן נפלו ניצוצות קדושות בשעת הבריאה בכדי שאחר כך על-ידי עבודתם שיעבדו להעלות הניצוצות יזכו לטובות הרבה, ואחר חטא אדם הראשון הוסיף ליפול עוד ניצוצות הקדושים על-ידי החטא, ולזה צריך האדם לעבוד לו יתברך בשני מדרגות, הם אהבה ויראה. יראה הוא לראות ולהסתכל תמיד בשפלות העולם הזה, ועל-ידי זה הוא משבר כוח הכלים של הניצוצות ויוכל לבוא לידי רוממות אל שהיא אהבה רבה. ועל-ידי זה הוא מעלה הניצוצות קדושים למעלה ט, ולמעלה. וזה הייתה כוונת השם יתברך להביא את ישראל לארץ הקדושה כי שם הוא כוח יותר להעלות הניצוצות הקדושים, וזה היה כוונת שילוח המרגלים שאמר השם: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם (דברים י"א, כד) רצה לומר, על-ידי שאתה תדרוך בה בקדושתך הרשימה הזאת תישאר לזרעך שיהא קל להם אחר כך להעלות הניצוצות קדושים כי כל דבר הנרשם בקדושה הוא קל אחר כך להוציא אל הפועל. ולכוונה הזאת היה שילוח המרגלים, שבאותה שעה כשרים היו, בכדי שהם יעשו רשימה בקדושה בארץ ישראל ויהיה קל אחר כך לישראל להוציא הניצוצות. "וזהו שהתפלל משה רבנו עליו השלום", "ועתה יגדל נא כוח", דהנה המרגלים קלקלו מאוד בהילוכם, והדרך היא כך: כשישראל באיזה צרה רחמנא ליצלן והשם יתברך מושיע אותם בעת צרתם אזי הישועה היא גדולה שלא כדרך הטבע יותר ויותר מכתחילה. לזה התפלל משה "ועתה" פירוש: עתה לפי שקלקלו המרגלים ואתה ברחמיך הרבים ענה אותם בעת צרתם, שיגדל הכוח הצורך להעלות הניצוצות קדושים יגדל כל כך שלא כדרך הטבע, דהיינו, "כאשר דברת לאמור" רצה לומר, כמו שהיה קודם החטא אדם הראשון, וזהו "כאשר דברת " דייקא "לאמור". והבן (נועם אלימלך, שלח עה, ע"ב-ע"ג). ר' אלימלך מסביר את הדברים על-פי תפיסת הקבלה (עץ חיים, שער הכללים פרק ב). נקודת המוצא האמונית היא שהקב"ה ברא את עולמו כדי להיטיב לבני האדם ולתת להם שכר על עבודתם לו. על כן נפלו ניצוצות הקודש בזמן הבריאה ועל האדם להרימם. ככל שיעשה זאת ביתר שאת שכרו יגדל. לשם כך עליו לעבוד את בוראו ביראה ובאהבה. היראה היא ההתבוננות בשפלותנו בעולם הזה, היינו, הבנה מוחלטת שאין כלום בארציות ובגשמיות שבעולם. ואנו כאן לזמן מוגבל. גישה זו עשויה להביא את האדם להערצת הבורא ולאהבה אותו. ואז יכול הוא להעלות את ניצוצות הקודש שהתפזרו בעולם בשעת הבריאה, ולאחר מכן אחרי חטא האדם הראשון. זו הייתה כוונת ה' בשליחת המרגלים שהרי נאמר כבר לאברהם, למשה וליהושע שכל מקום בו תדרוך כף רגלנו הקדושות בארץ שם תהיה הרשימה לזרענו. 'רשימה' היא מושג קבלי המסביר את הרושם והחותם שהאורות משאירים מעצמם לאחר הסתלקותם. ועל דרך זו נמשכות כל ההארות שבעולמות לתחתונים. למשל, ניצוץ נשמה העובר מהאב אל הבן, ונשאר קבוע בנשמת הבן ואינו זז ממנו לעולם. כלומר, המרגלים שבעת יציאתם היו עדיין צדיקים, רושם דריכת כף רגליהם הקדושות בכל מקום בארץ אמור היה להקל על ישראל להוציא את הניצוצות שהיו בארץ ישראל בעת כיבוש הארץ. אך כיוון שהם לא פעלו כך משה נאלץ להתפלל על עם ישראל שהקב"ה יושיע אותם שלא כדרך הטבע והיה צריך לבקש מהקב"ה שרחמיו יגדלו ויהיה לעם יותר כוח להמשיך ולהעלות את הניצוצות הקדושות שבארץ ישראל כפי שהיו לפני חטא האדם הראשון.

עיוורון ליופי של ארץ ישראל

עשיר אחד חזר מביקור בארץ-ישראל. ושאלו הרוז'ינער, איך מצאה ארץ ישראל חן בעיניו? וענהו בשפה רפה. וסיפר לו הרוז'ינער: גביר אחד השיא את כל בנותיו לתלמידי-חכמים, ועבור בתו האחרונה לא מצא חתן תלמיד חכם והוכרח להשיאה לחייט פשוט, ואמר לבתו שתתקשט כדי שתמצא חן בעני החייט, והשיבה לו: מילא אחיותי צריכות היו להתקשט לפני תלמיד חכם, אבל לגבי החייט זה אני עוד יפה כמות שאני מלובשת. וסיים הרוז'ינער: כך היא ארץ-ישראל, לעיני היודעים רום ערכה ומעלתה, היא מתקשטת ומתגלית בכל הדרה. לא כן לגבי אנשים פשוטים שאינה נראית להם, ואין הם רואים אותה (מרדכי מוטל מיכלסון, צבי יחזקאל מיכלסון, מאמר מרדכי, פיוטרקוב, נתן נטע קראנענבערג, תרס"ז, עמ' רפה-רפו, אתר זושא). רבי ישראל פרידמן מרוז'ין (5 באוקטובר 1796, ג' בתשרי ה'תקנ"ז - 9 באוקטובר 1850, ג' בחשוון ה'תרי"א), המכונה "הרוז'ינר", "הרוז'ינאי", "האדמו"ר מרוז'ין" או "מלך ישראל מרוז'ין", היה מייסד חסידות רוז'ין שהיא חסידות אב למספר ענפי חסידות. הוא נודע באורח-חייו המפואר והמלכותי שלדבריו נועד להדגיש את מעלת ישראל, שהם בני מלכים (ויקיפדיה). ר' ישראל מרוזי'ן שאל את העשיר שחזר מביקור בארץ האם א"י מצאה חן בעיניו? הוא ענה לו בשפה רפה כלומר, בהיסוס וברפיון ללא התלהבות מהארץ. הצדיק חש בהלכי הנפש שלו וסיפר לו משל. גביר השיא את בנותיו לתלמידי חכמים, ואילו לבתו הצעירה לא מצא תלמיד חכם והשיאה לחייט פשוט. האב אמר לבתו שתתקשט כדי שתמצא חן בעיני בעלה. ענתה לו הבת: "אחיותי היו צריכות להתקשט לפני בעליהן תלמידי החכמים כי הם מסוגלים להבחין ביופין אולם אני יפה בעיני החייט כפי שאני לבושה ואין לי צורך להתהדר". כך הדבר לגבי ארץ ישראל הסביר הצדיק את הנמשל. רק מי שמעריך את ערכה ואת מעלתה של ארץ ישראל היא נראית מקושטת ויפה עבורו, אולם אנשים פשוטים במובן שנפשם מאובנת, עיוורת וחסרת רגשות ליופיה של הארץ הם לא יוכלו לראות את יופיה. בדרך משל ר' ישראל מעביר מסר חינוכי לעשיר שהגאווה מסנוורת את עיניו מלראות את יופיה של ארץ ישראל. החסידים הראשונים וכן תלמידי הגר"א שעלו לארץ עוד לפני החלוצים פגשו בארץ שוממה ללא צל וללא אדמה מעובדת כפי שתיאורם מרק קווין בספרו ב-1867. אולם זה לא הרתיע אותם והם נאחזו בערים הקדושות תוך ראיית קדושתה של הארץ כדברי ר' אלימלך. גם כשהחלוצים הגיעו בעליות השונות סקלו בידיהם את האבנים, הכשירו אדמות ועבדו אותם, סללו כבישים כשהמלריה מכה בהם והפילה חללים רבים. אך הם גייסו את כל משאבי הנפש והגוף ואמונתם היא שהכריעה לבנות את הארץ. כולם תקנו במסירות נפש את מה שקלקלו המרגלים. שנמשיך את בניין הארץ בלב אוהב ללא טרוניות ושחס וחלילה לא נוציא את דיבתה רעה. שנהיה תמיד ככלב בן יפונה ויהושע בן נון, ושמעשינו ודבורינו ימצאו חן בעיני הבורא.