בימים אלו, כשבני עוולה מוסלמים בקנאות דתית רצחנית הורגים יהודים במרכזי הערים בארצנו, כי כל "עוונם" נעוץ בהיותם יהודים, על כל אחד מאתנו מוטלת החובה לתת את הדעת על שמירה ביתר קנאות על ערכי מוסר, ששמור להם מקום של כבוד בארון הספרים היהודי. בקבלות שבת אנחנו שרים בערגה ובצימאון את השיר "דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי וְקַיָּם". הנביא ישעיהו בפרק י"א מייחל לבואו של חוטר מגזע ישי, הרי הוא דוד, שה"צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֲזוֹר חֲלָצָיו"; והוא גם ישפוט בצדק דלים "וּבְרוּחַ שְׁפָתָיו יָמִית רָשָׁע". יש לנו חמש מגילות בתנ"ך. בחג השבועות קוראים את "מגילת רות". בתשעה באב את "מגילת איכה". בפורים - "מגילת אסתר". בחג סוכות - "מגילת קהלת". בפסח המתקרב נקרא את "שיר השירים", מגילה המיוחסת במסורת ישראל למלך דוד - למלך החי וקיים. השאלה אותה אני חוזר ושואל, האם רוחו של דוד מלך ישראל טוב שתחייה ותתקיים בתרבותנו לאור העובדות הנכספות לנו מספר שמואל ב' פרק י"א. תיאורים ארוטיים במגילת "שיר השירים" הרתיעו את חכמינו שהתלבטו, האם לכלול אותו בקאנון המקראי או להוציאו. ההתלבטות הוכרעה בפסיקת חז"ל, כי לפנינו תיאורי חיזורים הדדים של כנסת ישראל אחרי השכינה והשכינה אחרי עם ישראל, ואין לקרוא את התיאורים כפשוטם. מה שהכריע בשילוב "שיר השירים" בספר הספרים לא לכלול אותו בספרים החיצוניים היא ההכרעה, שזו שירתו של דוד מלך ישראל, ושירת דוד מלך ישראל חשוב שנכלול בקאנון המקראי. על הנימוק הזה אני מאוד מֵצֵר. במרוצת הדורות התרבו המסורות ומדרשים שהדגישו שזהותו של כותב "מגילת שיר השירים" הוא מי שהיה מלך בישראל, דוד המלך. לי קשה לקבל דבר שירה ממי שפלש בבוטות כוחנית וחייתית אל יומה של אשת קצין בכיר בצבאו של דוד, ומי שלמעשה תכנן את רציחת בעלה, אוריה החיתי, מפקד בכיר בצבאו. לי קשה לקבל דבר שירה ממשורר, שניאופו עם אשת איש היה משולב ברציחת בעלה, אוריה החתי, וזאת על-ידי מתן הפקודה לשר הצבא להעמידו בשורה הראשונה של הלוחמים, ממנה לא חוזרים אל החיים. אֶל יוֹמָהּ שֶל בַּת שֶׁבַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה פָּרְצָה אֲפֵלָה שֶׁל דָּוִד מַלְכָּהּ אֶל נֶאֱמָנוּתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה אִישׁ הַצָּבָא פָּרְצָה בְּגִידָתוֹ שֶל דָּוִד מַלְכּוֹ. דָּוִד עָלָה וְשָׁר בַּמַּעֲלוֹת בַּיִת מְהֻדָּר וְזִימָתוֹ הִיא כֶּתֶר, אוּרִיָּה יָרַד וְדָמַע בְּמוֹרְדוֹת קְרָב מְכֻזָּב וֶנֶאֱמָנוּתוֹ הִיא קֶבֶר. על מזבח הזימה העלה דוד שני קורבנות דמים - את בת שבע ואת אוריה החתי. עת חייליו ביום מקיזים דמם במלחמה בערבות מואב, לעת ערב קם "מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, מִתְהַלֵּך עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶך וַיַּרְא אִשָּׁה רוֹחֶצֶת".1 חיילים נופלים בשדה הקרב ומלכם כופה עצמו על אשת מפקד בכיר בצבאו, בן למיעוט לאומי. לנואף, שרצח את אוריה החיתי, ילדינו הרכים שרים בערגה ובשמחה - "דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי וְקַיָּם ". ועל כך אני מאוד מֵצֵר. קשה לי לקבל, שילדים שרים בהתלהבות רבה "דוד מלך ישראל חי וקים", כשאני קורא יחד אתם תיאור מזוויע בספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ב': "וַיָּקם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיָּרא אִשָּׁה רוֹחֶצֶת מֵעַל הַגַּג". אחרי שהובהר לו שהיא בת אליעם והיא אשת אוריה החתי, הוא נתן דרור ליצרים חייתיים "וַיִּשְׁכַּב עִמָֹהּ". וזאת כשאנחנו קראנו בפרק ה' בפסוק י"ג ש"וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּילָגְשִׁים וְנָשִׁים... וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת..." אני מעריץ את החייל אוריה החתי, שלא נענה להזמנת המלך דוד לבוא משדה הקרב לביתו, אלא העדיף לשכב מחוץ לביתו באומרו, כי זה לא מוסרי, שכל החיילים במלחמה "וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתְךָ לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת". אוריה דוחה את הצ'ופר לבוא לאשתו בזמן מלחמה "וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי...?" כשחברי החיילים לוחמים בשדה הקרב?! קשה לי לקבל, שלנותן פקודה לרצוח את אוריה החתי ונואף עם רעייתו בעת מלחמה, אנחנו שרים בקבלות שבת. שירה זו אסורשתמשיך ליטול חלק בנדבכי התרבות, שאנחנו מניחים בארצנו.