ימי בין המצרים בכלל ותשעת הימים בתחילתו של חודש מנחם - אב בפרט, מסמלים ומזכירים לנו את הגלות בה עם ישראל שרוי במשך שנים רבות. זהו זמן מתאים שחשוב להתבונן בו וכך לגלות שיש אור ואהבה אלוקית הטמונה בתוך חושך הגלות.
הבשורה הראשונה של הקב"ה על הגלות הייתה, לאברהם אבינו ב"ברית בין הבתרים", כפי שנאמר בפסוק "והנה אימה חשיכה גדולה יורדת עליו" - רמז לארבעת הגלויות שעבר עם ישראל. מהי כריתת ברית? ברית בין שני אוהבים הינו הסכם, שבכל מצב תתקיים האהבה ביניהם. בתקופה שבה ישנן סיבות לאהבה, אין צורך בכריתת ברית. הברית היא הצהרה שאין זו אהבה המוגבלת בסיבה מובנת (אהבה התלויה בדבר, כש'בטל דבר - בטלה אהבה'), אלא אהבה בלתי מוגבלת, כך שגם כאשר לא יהיה בסיס וטעם לאהבה, ואף להפך, גם אז תתקיים הברית והאהבה בין הקב"ה ועם ישראל, בתוקפה.
מדוע דווקא בשעת "ברית בין הבתרים" בה כרת הקב"ה ברית עם אברהם אבינו ועם ישראל, באה הבשורה על הגלות? גלות היא הרי היפוכה של אהבה, בפרט אהבה בלתי-מוגבלת שלמעלה מהיגיון - מה מקום לדבר עתה על הגלות?
שאלה זו מביאה לשאלה נוספת: בגמרא נאמר כי בזמן ש"ישראל עושין רצונו של מקום", היו פני הכרובים (העומדים על ארון הברית בקודש הקודשים) "איש אל אחיו". ובזמן שאין עם ישראל עושה את רצון ה' - היו פני הכרובים הפוכים, כאשר הם מפנים את גבם זה לזה. המדרש מספר כי בזמן החורבן, כאשר נכנסו הנכרים לקודש הקדשים, ראו את הכרובים מעורים זה בזה, חבוקים ופניהם איש אל אחיו. לכאורה הרי החורבן בא כתוצאה מכך שישראל לא קיימו את רצון ה', מדוע בכל זאת היו פני הכרובים איש אל אחיו?
בתורת החסידות מוסבר תוכנה הפנימי של הגלות באמצעות משל מרב המלמד את תלמידו: כאשר הרב מעביר תובנה לתלמידו, הוא שקוע כולו בתשומת לב של השפעה אל התלמיד; אך כאשר תוך כדי השפעתו לתלמיד מבצבץ בשכלו של הרב רעיון חדש - הרי בדרך הטבע חייב הרב להסיח את דעתו מהתלמיד ולהתעמק ברעיון החדש, שאם לא כן עלול הרעיון להיעלם וגם בעמל רב לא יצליח לשחזרו. כלומר, הסחת הדעת מהתלמיד אינה מפני שהרב איננו רוצה להיות בקשר עם התלמיד ומעדיף לעסוק בדברים אחרים; אדרבה, דווקא מפני פנימיות רצונו של הרב ללמד את התלמיד, לכן הוא מתמסר לרגע לתובנה החדשה, כדי שיוכל לקלוט אותה היטב ולהצליח אחר כך ללמד גם תובנה זו את התלמיד.
במילים אחרות: היסח הדעת מהתלמיד הוא רק בחיצוניות, אך בפנימיות זהו זמן של גילוי גדול עבור התלמיד. אדרבה: עצם העובדה שעבור טובת התלמיד הרב מפנה את תשומת לבו מהתלמיד כדי לקלוט את הרעיון החדש - מוכיחה את חשיבותו של התלמיד בעיני הרב, עד שכדאי ליצור לרגע עניין של התעלמות מוחלטת מהתלמיד, ובלבד שבסופו של דבר תהיה אפשרות לגלות לו רעיון נפלא כל כך. עולה מכך, שככל שההתעלמות גדולה יותר, היא מהווה הוכחה לגדולתו ויוקר ערכו של גילוי הרעיון החדש לתלמיד.
כך מסבירה אפוא תורת החסידות את עניין הגלות: למרות שמבחינה חיצונית יש כאן גלות וחורבן, "העלם" של אור ה', שכביכול 'מתעלם' מעם ישראל חלילה; הרי מבחינה פנימית תכלית ההעלם הינו הגילוי הגדול הבא אחריו - התגלות הגאולה העתידה. לשם התגלות האור העצום של הגאולה, כדאי אותו העלם של גלות וחורבן מבחינה חיצונית, שכל מטרתו הוא התגלות הגאולה העתידה, כך שבפנימיותה, כבר עכשיו מראה הגלות על האהבה הפנימית.
זו הסיבה שפני הכרובים בזמן חורבן הבית היו "איש אל אחיו"- שכן כל עניין הגלות אינו קיים אלא מבחינה חיצונית, ואילו בפנימיותו, אינו אלא שיא של גילוי. לפיכך, בקודש הקדשים, מקום שבו פנימיות הקדושה היא בגילוי, היו פני הכרובים "איש אל אחיו" גם בזמן החורבן. זהו גם הטעם לכך שבברית בין הבתרים דובר על הגלות, כי מבחינה פנימית הירידה לגלות, היא חלק והתחלה של הגאולה העתידה, ירידה לצורך עליה.
ימים אלו של 'בין המצרים' מזכירים ומלמדים, שבכל מצב של חושך והעלם, אין לחוש חלילה שזוהי התרחקות מגילוי האור האלוקי, אדרבה, בפנימיות זהו זמן של קירוב וגילוי אור גדול ונעלה, שאותו נראה בקרוב בגילוי, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש/