כל ישראלי שמגדיר עצמו ציוני, יתקומם מול השורות הבאות, הממליצות ברוח הפוך על הפוך לקבל את דרישת העסקנים החרדים להורדת גיל הפטור מגיוס, מ-28 כיום ל-21 על-פי דרישתם, ואפילו להנמיך את רף הפטור לגיל 18.
מבחינת האידיאולוגיה הציונית, מהלך כזה הוא בבחינת כפירה בעיקר בגדר לא יעלה על הדעת. מנוגד לחלוטין להלכה שפסק משה רבינו במו פיו (ללא פילטרים דרשניים) בהגיע העם לשערי הארץ: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?
אז נכון אומנם שהורדת גיל הפטור או הענקת פטור גורף, מתנגשות בעקרון התורני הבסיסי: "במלחמת מצווה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וגם נכון שאנו חיים היום בעידן שבלשון הרמב"ם מכונה 'מלחמת מצווה', בלשון הרמב"ן 'מלחמת כיבוש הארץ' ובלשון השולחן ערוך 'עזרת ישראל מיד צר'. ונכון שמצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת גם את החרדים.
אבל כשהברירה היא בין 'התבצרות' עקרה בישיבה (ומדובר במי שאינו מסוגל להמית עצמו באוהלה של תורה), לבין יציאה לחיים המציאותיים, עדיפה היציאה לעולם האמיתי.
יתרה מזו. שורת ההיגיון גורסת, שכיוון שגם הורדת גיל הפטור ל-21 לא תוסיף למצבת הכוחות בצה"ל אף לא חייל אחד(!), מן הראוי, על-פי אותו היגיון קר להעניק פטור גורף לחרדים. שחררו אותם לחלוטין מכל חובה לאומית, אזרחית, ציבורית, חברתית. שיילכו לעשות לבתיהם, והרווח יהיה עצום וגדול. שכן היציאה לעולם האמיתי לאחר ה'ישיבע קטנה', ללא אימת הגיוס, תאפשר לבחורים להתפרנס כראוי או לבחור במסלול האקדמי, ותחסוך למדינה הון עתק שיהיה עליה להשקיע בסיבסוד לימודיהם וקיומם עד גיל 21. וגם תאפשר להם לתרום חלקם, לפחות מבחינה כלכלית, לחברה בישראל.
ודווקא משום כך, גם זאת ברוח הפוך על הפוך העסקונה החרדית מתנגדת לפטור הגורף. שכן זה בדיוק מה שמפחיד אותה: פטור גורף עלול לרוקן את הישיבות הגבוהות, עיר המקלט שמאחורי חומותיה מוגנים הבחורים מפני המציאות האמיתית. פטור גורף יוליד יציאה גורפת ממרחב הגטו המוגן אל התעסוקה המפרנסת את בעליה, ואל האקדמיה רח"ל. וזה מטיל עליהם אימה יתרה. והחשש העיקרי הוא שתשונמך באופן מבהיל תלותם המלאה כיום של הבחורים ברצונה הטוב, בגחמותיה ובתיחמוניה, של העסקונה החרדית. ואז, אנה הם באים? מניין יגיע הקאדר הצעיר של מצביעי הדור הבא?
פטור גורף מחובת שירות צבאי או אזרחי, הוא אומנם מהלך רע, אבל בגדר הרע במיעוטו. ועדיף על המצב הקיים של פטור בגיל 28 שמאלץ את האברכים עד גיל זה - שרובם כבר נשואים עם כמה ילדים, ונשותיהם הן המפרנסות העיקריות של הבית - וחלקם גם לא מתאימים ללימודים גבוהים בישיבה ("'אחד מאלף מצאתי': אלף בני אדם נכנסים למקרא, מאה יוצאים מהם למשנה, עשרה יוצאים לתלמוד, אחד יוצא להוראה", קוהלת רבה, ז'), אך נאלצים להתבצר בין כתלי הישיבה המספקת כיום הגנה מפני גיוס להגנת העם.
ומדובר ככלות הכל באנשים צעירים ובריאים, מוכשרים מאוד בדרך כלל, שנאלצים, נעבעך, לחיות חיי דלות על כספי קצבאות ישיבתיות עגומות, שאפילו הן אינן אלא מתנת נדבה שבאה מכספי 'די מדינע' (- המדינה, שהם לעיתים כה מזלזלים בה, אבל לא בתקציביה).
ולא זו אף זו: בנוסף לשקר ולרמיה שבהתבצרות בין כותלי עיר המקלט הישיבתית (ושוב: הכוונה למבלי עולם, לא ללמדנים האמיתיים), יש בכך משום הפרה פומבית גסה של התחייבות משפטית-תורנית שנטל האברך כלפי אשתו בהיותם מתחת לחופה קבל עם ועדה: "וְאָנָּא אֶפְלַח וְאוֹקִיר וְאִזּוּן וַאֲפַרְנֵס וַאֲכַלְכֵּל וַאֲסֻבַּר וַאֲכַסֵּי יִתְכֵּי, כְּהִלְכַת גֻּבְרִין יְהוּדָאִין"; תרגום: "ואני אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואשא ואלביש אותך, כהלכת הגברים היהודים".
שהרי בפועל נוהג האברך בניגוד מוחלט להתחייבותו המפורשת, וכך הופכת הכתובה מסוג של מסמך תורני מקודש ומחייב לסוג של ציפצוף הזרזיר, לנייר שאין ראוי אפילו לצור בו על-פי הצלוחית.
יש הטוענים כי שורש ההתנגדות לעצם הגיוס הוא בכך שהגיוס לצבאה של 'המדינה הציונית' עשוי להתפרש כהודאה בדיעבד בניצחונו של הרעיון הציוני, שמכוחו נתקיים בה נס קיבוץ הגלויות (בניגוד למקדשי השואה שעלו בעשן המשרפות, ואכמ"ל). לטענה עגומה זו אולי היה מקום בשנותיה הראשונות של המדינה, בעידן שגדולי הרבנים החרדים 'ניבאו', רחמנא ליצלן, ש"המדינה הזו לא תחזיק מעמד יותר משנה אחת משום שטריפה אינה חיה שנה" (ע"ע הרב צבי יברוב, 'מעשה איש', כרך ה' עמ' ל"ב). כלום לא הגיעה העת עכשיו משנתבדתה בחסדי שמים 'נבואה לא נבואה' זו ובמלאת 75 למדינה לשנות פאזה?
ועד שהם ישנו פאזה זו, שתגדל ותקדש שם שמים, ראוי להניח להם - ואפילו להוריד את גיל הפטור ל-18 למורת רוחה של העסקונה החרדית ושלום על ישראל. בעזרת צור ישראל וגואלו, נסתדר בלעדיהם.