בתי קרן ואני נעניינו לפניות ובאנו עם אלפי ישראלים ללוות את החייל הבודד מקסים מולצ'נוב בדרכו האחרונה. החייל הבודד נרצח ביום חמישי בידי מחבל. האזננו למכריו ולמוקיריו. כה חבל שהכרנו אותו רק במותו.
מולצ'נוב היה בחייו הציוני האולטימטיבי. בן 14 עלה לבדו לארץ. על דעת עצמו. ההחלטה שלו. אף שספק אם היה אמון על אהבת ארץ-ישראל שבמקורות היהודיים המילוליים הוא מימש אותה במעש, בכך שהגיע בגפו מארץ רחוקה. מקסים הפך מופת למי שאינם משלימים עם המגמה הרעה של הפניית עורף לארצם, לעמם, שנסוגים מן המערכה הנמשכת כבר כ-130 שנים.
ישבתי סמוך לקברו ושמעתי את הנאומים והירי של חבריו ורציתי לצעוק - "זעקי ארץ אהובה" - האם אנו ראויים לשכמותו?
להאזין עם אלפי ישראלים חמי לב ל"יתגדל ויתקדש שמיא..." אבל למלמל בשקט, בלב, מנתן אלתרמן - "אנחנו מגש הכסף/ שעליו לך ניתנה מדינת היהודים...//
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטי צל/ והשאר יסופר בתולדות ישראל."