חלפו 17 שנים מאז נפל סגן אלוף עמנואל מורנו בקרב במהלך מבצע בצפון מזרח הלבנון, ודיוקנו עדיין מעומעם, בפקודה. ישי רוטנברג וטל דנינו פרסמו לאחרונה ביוגרפיה על חייו ופעלו בסיירת מטכ"ל "המעט שניתן לספר". לקראת סיום ציינו כי משנודע דבר מותו הורה ראש אמ"ן עמוס ידלין לאסור על פרסום שמו. מירי רגב א', זו של פעם, אז דוברת צה"ל, הסבירה לו כי הוראתו לא תחזיק מים. המשפחה תתאבל על לוחם הצללים האגדי ושמו יתפרסם. ידלין הסכים, אך בתנאי שתצלומו יישאר בצל, מעומעם. כך היה. כך הווה. עד לרגע זה. הייחוד ב"המעט שניתן לספר" הוא בכך שקוראים ביוגרפיה על אדם בלי שהיא יכולה לספר על ריבוי מעשיו בשרות הביטחון הלאומי, ובכל זאת עולה מ-245 עמודיו דמות בהירה ומסקרנת עם פנים מעומעמות, וייחוד אישיותו בהיר כל כך. הוא נולד למשפחה כזאת. לאחר שנהרג ראיינתי את אביו ב"ערב חדש" וקראתי מהמעט שהותר לפרסום, וכל מה שאני זוכר היא תחושתי כי אם יש דפוס מסוים בראיונות של אבל ואובדן - השיחה עם מורנו האב הייתה במשהו אחרת, שונה, מקורית. עמנואל היה לוחם נועז. יצירתי. הביטוי "חותר למגע" המאפיין את צה"ל כמו נולד עימו. התנהלותו בעת ההינתקות מגוש-קטיף ראויה לשמש מופת וחיקוי לדורות הבאים של אזרחיות ואזרחים שאיכפת להם ורצונם אינו נענה. כך יאה למי שהספיק להיות אב ובן זוג ומשפטן. אהבתו לארץ-ישראל לא ידעה גבול. היא גם לא ידעה תנאי. הימים האלה ישיבו גם לשאלה אם הייתה ראויה לכל אלה, מתוצרת עמנואל מורנו.