"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשׂית אישה. שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקֵבה האנושית בחֶברה; המכלול התרבותי הוא שמעצֵב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר לסריס והמוגדר כנָשי. רק בתיווכו של הזוּלת יכול הפְּרט לֵיהפךְ לאחר". כך כותבת הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר, שהשפיעה על המחשבה הפמיניסטית מאז ועד היום ("המין השני - ", תרגמה: שרון פרמינגר, בבל 2007). הספר של שושנה קרבסי עוסק בַּזהות הנשית, אך מוקדש באהבה לאביהָ של המשוררת שלום אסרף יליד מַרַכֵּש, שהטביע חותם בַּכותבת בחכמַת הדורות שהנחיל לה: לַמְּדֵנִי, אָבִי, מְלֶאכֶת חַיִּים תְּמִימָה אֶת חוֹבָתוֹ שֶׁל כָּל אָב מִדּוֹר לְדוֹר לְהַגִּיד לְבָנָיו "בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יָם רְאֵה יָם". (3) וכן באחד השירים, היא מתארת נסיעה בילדותה באוטובוס עם אביהָ, ודרךְ נסיעה זו נגלתה לה המשמעות של גאולה: אָמַר מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ תְּפִלָּה: "אִוָּה, הָאדִי הִיַא אְלְ גְּאֻלָּה, (כָּךְ נִרְאֵית גְּאֻלָּה) הָאדִי הִיַא אְלְ גְּאֻלָּה ". (זוֹהִי הַגְּאֻלָּה) // וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי לְגַמְרֵי, רַק רָאִיתִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ, רַק הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹסְעִים בָּאוֹטוֹבּוּס לְמָקוֹם טוֹב שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ "גְּאֻלָּה". (63) האב חווה בהתרגשות נסיעה באוטובוס בארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש של חלומותיו. הבת אינה נושאת בתוכה את רצף הדורות של הגלות ואת חווית השִיבה אל הארץ בדורנו. האב מנחיל לה אז את המושג "גאולה". ואל נשכח שגם זכריה הנביא ראה בחזרה אל היומיום בארץ התגשמות של הגאולה (ראו: זכריה, ח' ה).

על שרשרת המסירה הנשית

בספר שיריה הרביעי, הולכת המשוררת שושנה קרבסי אל שרשרת הנשים שהיא מחוברת אליהן לאורך הדורות. הספר מגולל את שרשרת המסירה הנשית כדי לבטא את המצב הקיומי של נשים בחברה גברית שקִיימה הַדרה לנשים, ונתנה שליטה לגברים בַּמסורות הַמשפחתיות וּבַפולחנים הדתיים. בשירים יש לא פעם הבעת מֶרי כנגד מצב הנשים בכלל. וּמֵעֲזָרוֹת הַנָּשִׁים הַמְּכֻסּוֹת בִּמְחִצּוֹת וּבְוִילָאוֹת, עוֹלוֹת תְּפִלּוֹת נוּגוֹת, שֶׁל בָּנוֹת, שֶׁל אִמָּהוֹת.// וַדַּאי שָׁם, בֵּין כִּסְאוֹת הַפְּלַסְטִיק הַמְּקַרְקְשִׁים תִּמְצְאוּ אֶת רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת בְּחֶמְלָה מְכֻרְכֶּמֶת פָּנִים. (25) הקיום הנשי נתפס כְּקיום רְווי עצב, והתפילות העולות הן "נוּגות". רוחַ האלוהים הנקשרת בקבלה היהודית לשכינה (הצד הנקבי של האלוהות) מרחפת מעל עזרות הנשים, "מרחפת בחמלה/ מכורכמת פָּנים". עצבוּת אלוהים על גורל הנשים מובעת בצורה נוקבת מאוד. ואל נשכח, שגם בתורה, כאשר בנֵי אדם סוטים מדרך אלוהים, נאמר אז על האל: "ויתעצב אל לבּו" (בראשית ו',ו). על-פי שירתה של שושנה קרבסי, יש עצב באלוהות על גורל הנשים. כשאנו קוראים זאת, אנו זוכרים את השיר של רחל המשוררת: "הן אישה, רק אישה, אנוכי זלזל/ העולֶה טַפֵּס ועָלֹה עד ראש הצַמרת/ בלי מִשען, נוּגָה וחִוורת/ לְאט, אֶשפַּל" (מתוך "ספיח"). בלתי נשכחת היא גם אמירתו הנוקבת של המשורר יל"ג: "אישה עִברייה, מי יידע חייךְ"? המשוררת מציגה בשיריה את העולם הנשי כְּעולם מושתק, דור על דור, והיא קמה בשיריה לתת לו ביטוי. היא קמה לשורר את שרשרת המסירה הנשית. מוצגת כאן תפיסה ברורה של שאיפה לשוויון על בסיס של הכָּרה בשוני הנשי, ללא הַכפּפה לשליטה גברית. השירים באים לתת פורקן לשׂמחה שבאה לאחר הכאב, לחשוף את הפלא שהיה בילדות כדי שהפלא יחיה תמיד. המשוררת מבקשת את 'עיני הפליאה', כי רק בעיניים כאלה ניתן לשורר. השירה באה גם לאחר שהחיים טבעו באדם צלקות, ובשרו נסרק במסרקות ברזל: אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְמִי שֶׁחַיָּיו הִכּוּהוּ בְּשׁוֹטִים וּבְעַקְרַבִּים, לְמִי שֶׁעוֹרוֹ נִסְרַק בְּמַסְרֵקוֹת בַּרְזֶל לְמִי שֶׁנְּסִבּוֹת חַיָּיו הִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנּוּ שֶׁהָיָה פַּעַם יֶלֶד וְלוֹ עֵינֵי פְּלִיאָה, שֶׁשָּׁכַח שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׁירָה. (4) לא פעם עולה השאלה השנויה במחלוקת אם יש "שירת נשים", ויש משוררות המתנגדות לתיוג הזה. אך ככל שאנו קוראים בשיריהָ של שושנה קרבסי, היא מסמנת בשיריה טריטוריה נשית, ומביאה את החותָם של הנשים בחֶברה. המשוררת כותבת את עצמה, את רגשותיה וחוויותיה ודבֵקה בְּאהבה בשרשרת המסירה של נשים לאורך הדורות. היא באה למְחות כנגד כיסוי הפָּנים של נשים, תרתֵי משמע. הדגש הוא על מחיקת הזהות הנשית. מחיקת פְּניהן של נשים מן התרבות, מן הייצוג התרבותי: מִתֹּקֶף מַעֲמָדָם, עַל שְׁלוֹשָׁה סוּגֵי בְּנֵי אָדָם חָלִים כְּלָלֵי כִּסּוּי פָּנִים: עַל נִּדּוֹנִים לְמָוֶת עַל תַּלְיָנִים וְעַל נָשִׁים. שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהֶם פָּנִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהֶן פָּנִים. (28) לא פלא הוא שהשיר נקרא "הֶסתר פנים". כאן הֶסתר הפנים אינו של האל, המתרחק מבְּרואיו. כאן נגזר הֶסתר פנים על הנשים ועל הטריטוריה הנשית.

האוכל כתרבות נשית כדרך של העברת מסורות

המשוררת היא נצר למשפחה שעלתה ממרכֵּש במרוקו, מבית הכנסת אל עזמה. היה מרגש עבורי לקרוא שירים על מקומות שהייתי בהם בסיור של משלחת יהודי מרוקו. לסיור נלווינו במאי 2023 הרצל (חקק) ואני, בהיותנו יושבי ראש אגודת הסופרים בעבר. נפגשנו עם ראשי הקהילות היהודיות במרוקו כיום, וגם התפללנו בביהכ"נ אל עזמה, שבו התפללה משפחתה של ש' קרבסי. המשוררת מציגה את תרבות האוכל שעוברת מדור לדור, ומייחדת משמעות למאכלים בחיי המשפחה, ובמיוחד בחייהן של נָשים ובמעבָרים שהן חֹוות. היא לשה את השירים כבצק, והבצק הוא נשי ורך. כל התבלינים העולים מן המאכלים מביאים את התכנים שלהם. כָּזֹאת הִיא דַּרְכֵּנוּ לְצַיֵּד אֶת הַבַּת לְדַרְכֵי אִשָּׁה: יֵשׁ לָנוּ אֹכֶל מְחַמֵּם לִכְאֵב הַמַּחֲזוֹר, יֵשׁ לָנוּ אֹכֶל מְחַזֵּק לְאַחַר חֶבְלֵי הַלֵּדָה, יֵשׁ לָנוּ אֹכֶל מְנַחֵם לַבְּדִידוּת שֶׁבָּאִמָּהוּת, וְיֵשׁ לָנוּ דִּבְרֵי מְתִיקָה. הוֹ, כַּמָּה דִּבְרֵי מְתִיקָה צָרִיךְ כְּדֵי לְיַשֵּׁר אֶת הַלֵּב כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ, אוֹ לְהַמְתִּיק אֶת הַפְּרֵדָה מִיּפִי הַנְּעוּרִים (8-7) תרבות האוכל העוברת מאם לבתה אינה פוסחת על תחושת ההחמצה שהיא חשה, שלא נתנה כבוד לָאוכל של אמהּ בילדותה. מֵעבר לכל המסורות שאִמהּ הנחילה לה, השירים הם דרך לעשות תיקון כלפי דמותה של האם רָחל. אנו נוטים לא פעם לדקדֵק ביחסי בָּנות ואימהות. הנֵה רגע של נחמה, רגע של תיקון אֵם: הֲרֵנִי מְתַקֶּנֶת! הֲרֵנִי לְהוֹדוֹת בְּכָל פֶּה, שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הָאֹכֶל שֶׁלָּךְ, אִמָּא, שֶׁתָּמִיד אָהַבְתִּי, שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַיָּדַיִם שֶמִּמֶּנּוּ הוּא בָּא, וְאֶת סִיר הַלֵּב הָרָחָב שֶׁלָּךְ מִמֶּנּוּ הִרְעַפְתְּ בְּדַרְכֵּךְ הַשְׁקֵטָה אַהֲבָה. (41) משיר לשיר, אתה רואה איך פורץ הלֹא-מודע הנשי: זה הלֹא מודע שתמיד נסתר מן העין. היא חושׂפת 'לא מודע קבוצתי' של נשים לאורך דורות. המשוררת חשה צורך לבטא לא רק את הקול שלהּ שהושתק, אלא גם את קולן של נשים שהושתק דורות. הספר הופך להיות כְּתב שליחות: עולָה מן השירים תחושת ייעוד לדובב את צעקתן האילמת של נשים בשרשרת המסירה לאורך דורות. היא רואה את זהותה כזהות שנרקמת מן הנשים שקדמו לה בכל הדורות. המשוררת מכוֹננת שָׂפה מיוחדת, שפה רגשית מאוד, ולא פעם הנימה היא בּוטה, נימה של מחאה. היא באה לא רק לשורר, אלא להעביר פרקטיקות תרבותיות נשיות, שהתקיימו במשך דורות. דורות הנשים שקדמו לה, נקראות "אמותי", ולהן היא שרה: אֲנִי שֶׁיָּצָאתִי מִכֶּן לְמַסָּעוֹת רְחוֹקִים, אֶל מְחוֹזוֹת הַיֶּדַע, הַהַשְׂכָּלָה וְהַהַגְשָׁמָה, שֶׁהִכְרַזְתִּי כִּי אֶהְיֶה אַחֶרֶת מִכֶּן, הִנֵּה קוֹלְכֶן שֶׁהִשְׁתַּקְתִּי, הִנֵּה סִפּוּרְכֶן הַגָּדוֹל, עוֹלֶה וּבָא מִתּוֹךְ קוֹלִי. שָׁרָה שִׁירַתְכֶן, הֹוָה חָכְמַתְכֶן אֲשֶׁר מְצָאתִיהָ בְּרֵאשִׁיתִית וּצְרוּפָה. (47) זהו ממש מַניפסט המתאר את שליחות הסֵפר ומשמעות השירים. השיר שהיא משוררת מבטא אומנם קול אישי, אך היא רואה בקולה קול קיבּוצי של דורות הנשים שקדמו לה בשרשרת המסירה, ובעיניה אלה הן האימהות שלה. השירים מלַווים תהליכי חניכה של נשים. סימון דה בובואר אמרה בצדק "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה". המשוררת בשיריה בספר זה מתארת את התגבשות הזהות המינית של האישה גם באמצעות שירי עַם של נשים: שירי אימהות ושירי בנות, עם נישואיהן, נמסרים מדור לדור ומוּשרים מדור לדור. אלה שירים עממיים שעברו בעל פה מדור לדור, ושָם הדברים נמסרים ללא פילטרים, ללא חומרי ריכּוך. בשיר "שרשרת המסירה" (13 ואילך) מצוטטים שירי עם של נשות מרוקו היהודיות: כך הקטע: "אָבִי יַקִּיר לְבָבִי מַדּוּעַ לֹא אָמַרְתָּ שֶׁעוֹדֶנִּי יַלְדָּה קְטַנָּה, חֲפֹר לִי, אֲבִי, לְיַד דֶּלֶת בֵּיתְךָ אֶת קִבְרִי כִּי קָשָׁה לִי הַפְּרֵדָה מִן הַמָּוֶת". (17) ניתן כאן ביטוי לקושי של בת, כאשר אביה משִׂיא אותה נגד רצונה. היא חשה שאביה מוותר על אהבתו אליהָ, ובכך שהוא מוסר אותה לידי גבר זָר ומשׂיא אותה לאישה לו הוא חופר לה את קברה. אין עדיין אהבה בלבה וגם לא תשוקה, היא אינה בְּשֵלה, והיא נמסרת לזר כרֶחם להולדה. כך זה מתבטא בשירה העממית. מתברר, שדווקא השירה העממית מבטאת קול זעקה של נשים, התמודדות של נשים עם מצבים שונים בחייהן. השירים בספר זה מגובשים יחד למסמך של זהות: אמירות חברתיות על מעמד הנשים בחברה. לכן שם הספר אינו מקרי: "שרשרת המסירה". הדגש הוא על העברת צפנים וקודים בתוך המגדר הנשי. מתברר שיש למגדר השפעה בעיצוב הזהות, יש לתהליך שבו אישה נעשית אישה משמעות בעיצוב ה'אני' של המשוררת. העולם הפואטי הנחשף בספר הוא עולם פואטי נשי. המשוררת מגבשת זהותה דרך שרשרת המסירה הנשית של אימהות ובָנות, ובשיריהָ היא קמה לבטא את עצמה כאישה יוצרת. היא מחפשת את הפֵּשר לחייה, את החוטים המקשרים אותה לַדמויות הנשיות במשפחתה שקדמו לה. נדמה לה אז לא פעם, שהחוטים הופכים לפְקעת, שהיא אינה יכולה להַתיר אותה: כָּךְ הֵם חַיַּי וְאוּלַי גַּם חַיֵּיכֶם, בְּיָדֵינוּ כָּל הַמַּרְכִּיבִים הַמְּדֻיָּקִים, אַךְ אָנוּ מִסְתַּרְבְּלִים וְנִכְשָׁלִים בַּנִּסָּיוֹן הַמַּכְמִיר לִדְלוֹת מִן הַפְקָעַת אֶת הַחוּטִים הַמְּקַשְּׁרִים בֵּין הַדְּבָרִים. (46)