הלן מירן, גולדה בסרט, עושה עבודה טובה. למירן היה רצון עז לאמץ את המראה החיצוני של גולדה: רגליים עבות, "נעלי גולדה" שחיפשו כדוגמתן וטסו עד אנגליה, תיק היד הקטן שתמיד היה כרוך על ידה, והעשן התמידי סביבה, עישון שלא נפסק. הדמות הפנימית שלה מצטיירת כמי שנחושה בדעתה לעבור את המשבר, למרות הרופסות של דיין ולמרות מחלתה. היא נשענת בעיקר על עוזרתה האישית שמלווה אותה בנאמנות. הבמאי מגזים קצת בתיאור מחלתה, אולי כדי להצדיק את מצבה הקשה. בקולנוע קיים אומנם חופש אמנותי ובחירת הבמאי/תסריטאי להתמקד במה שהוא מוצא לנכון. הבעיה היא שהאירועים קרובים מדי ומי שהיה באותו זמן זוכר זאת היטב. זו הדילמה של עיסוק בחומרים היסטוריים, בעיקר כשהם קרובים כל כך לזמן ההתרחשות. כך, לדוגמה, נעשו גם סרטים על רצח קנדי כשעדיין לא הותר להשתמש בחומרי החקירה. ושוב, הבעיה היא שלסרט יש כוח-על והוא יכול לשנות את המציאות וההכרה בעיני הצופים שלא יודעים את כל האמת. כך הסרט הופך, איפא, למסמך היסטורי למרות שאין לו אסמכתא לכך והוא משתרש בתודעת הקהל כמציאות עצמה. 'גולדה' הוא סרט חובה לנו, הישראלים, במיוחד עכשיו, כדי לזכור את המצב הביטחוני, הכלכלי והחברתי שלנו. ואל לנו להיגרר למחלוקות קטנוניות שכל מטרתן להציל איש אחד ממשפט צדק וכמה סיעות טפיליות שרוצות לשפר את מעמדן הפיננסי על חשבון האזרחים הנושאים בעול הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל.

חיים שלמים (במקור: חיים בעבר)

סרט קוריאני. בימוי: סלין סונג. הסרט זכה להערכה רבה בחו"ל (הבחירה הרשמית בפסטיבל ברלין 2023) והוא מועמד גם לאוסקר, לכן אדון בו. מה קורה אם אהובים מהילדות נפגשים כעבור שנים? יש אפשרות שיחזרו זו לזרועות זה, יש אפשרות שייפרדו, אבל איך מתגברים על זיכרונות העבר, ביחוד מימי הילדות? למזלם, הגיבורים בסרט יכולים להישען על אמונות עממיות מקומיות וכך לקבל את המציאות הכואבת בהבנה. האמונה הקוריאנית אומרת שיש חיים שנגמרים ומשתנים במרוצת חייו של האדם. יש דף חדש שאינו אמור להתחשב בעבר אלא לפתוח דלתות חדשות. רעיון זה מוצג וממוחש על-ידי סגירת דלתות דרכן עוברת הגיבורה. לה קל יותר כי היא כבר נשואה ונמצאת בעולם שבחרה לחיות בו: בארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בניו-יורק הפתוחה, המקבלת את כל הלאומים. ואם הזרים גם נישאים לאמריקנים הם מקבלים אזרחות, גושפנקה לחיים כאמריקנים. לבחור הקוריאני שבא לבקר את אהובתו מילדות ולא מצא עדיין אהבה, הפרידה קשה יותר, אך הוא מקבל את האמונה ב"חיים אחרים" וחוזר לארץ מוצאו, קוריאה. פתרון זה מזכיר את האמונה בקרב קהילות מסוימות בחברה היהודית שאמונתן הדתית מאפשרת להן להתגבר על טרגדיות בלי לקחת אחריות אישית לכך. כך, למשל, הטענה "השם נתן השם לקח" נותנת להם גושפנקא לקבל אובדן כאילו הוא רצון האלוהים ולא מחדל אישי שלהם.