בקיץ 1952 התיישבו בשדה בוקר 11 צעירים ושתי צעירות שביקשו להקים חווה חקלאית. אחת הצעירות האלה הייתה ברברה פרופר. בספטמבר 1952, בעודה רועה את עדר העיזים הקטן של החווה, נורתה ממארב ונהרגה.
סיפור חייה של ברברה פרופר מרגש ואני מביא כאן את תמצית סיפורה בהסתמך על ארכיוני העיתונות ההיסטורית בהם נברתי ועיינתי, ועל ארכיונים של מוסדות ציונות ובהסתמך על אתר יזכור של משרד הביטחון.
ברברה נולדה בשנת 1930 כנראה בגרמניה. זהות הוריה אינה ידועה במדויק. בגיל צעיר מאוד אומצה על-ידי הרופא הירושלמי ד"ר עמנואל פרופר ורעייתו יוהנה. ד"ר פרופר היה רופא ידוע בירושלים והיה מנהל בית החולים משגב לדך, בעיר העתיקה בירושלים בשנים 1948-1935.
עמנואל ורעייתו יוהנה שהייתה נוצרייה ממוצא שוויצרי ובתם ברברה התגוררו בבית רחב מידות ברחוב הנביאים בירושלים. ברברה קיבלה חינוך אירופי קלאסי, נימוסיה והליכותיה, כך מספרים מכריה וחבריה, היו כשל ליידי אירופית והיא בלטה ב"אי צבריות". אחד מתחביביה היה רכיבה על סוסים.
ברברה למדה בבית הספר התיכון האנגלי בירושלים ובתום הלימודים, עם פרוץ מלחמת העצמאות (1948), נסעה לשוויץ ולמדה באוניברסיטה בשוויץ פילוסופיה וספרות צרפתית. בתקופת מלחמת העצמאות בשנת 1949 חזרה לארץ וב-1950 התגייסה לצה"ל, וזאת למרות שלא הייתה חייבת בשירות צבאי בשל היותה בת יחידה. היא שירתה כסמלת בחיל מודיעין.
מצטרפת לגרעין המייסד של שדה בוקר
לאחר סיום שירותה הצבאי שכנע אותה איש הפלמ"ח חגי אבריאל, מי שהיה מפקדה בצבא ושימש קצין מודיעין בדרום, להצטרף לגרעין המייסדים של שדה בוקר. חגי היה בין המצטרפים לגרעין. הם היו חבורה של 13 איש - 11 צעירים ושתי צעירות שעלו על הקרקע ב-15.5.52. המקום היה נידח, מדברי, שכוח אל. הם הקימו חווה חקלאית ראשונה בנגב. במשך שלושה חודשים התגוררו בני החבורה באוהלים ובנו את שלושת הצריפים הראשונים.
ברברה קיבלה על עצמה להיות הרועָה של עדר הכבשים הקטן שהחבורה קיבלה ממשרד החקלאות וגילתה אהבה ומסירות לתפקידה החדש. היא הייתה יוצאת לסיורים בשדות המדבר לרעות את הכבשים, עסקה בחליבה ובכל שאר העבודות הקשורות בגידול הצאן. חבריה לחווה זוכרים כמה בלטה בעדינותה ובהליכותיה.
ברברה הספיקה למלא את תפקידה שלושה שבועות בלבד. בבוקר יום שלישי 23 בספטמבר 1952 בסביבות השעה 9 בבוקר, בעת שרעתה את הצאן בקרבת המשק נורתה בגבה מהמארב על-ידי קבוצת מסתננים בדואים - כחמש מאות מטרים מערבית למשק החווה. מיד אחרי שפגעו בה שדדו את עדר הצאן.
חבריה לחווה שמעו קול ירייה מהוואדי שממערב לחווה. הם חשו למקום ומצאו אותה גוססת. לידה נמצא הספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" מאת לואיס קרול. ברברה הובאה למרפאה בכפר ירוחם לקבלת טיפול רפואי ומשם לבית החולים בבאר שבע שם נקבע מותה. בדרך מתה מפצעיה. הזעזוע בקרב החברים היה רב.
כוחות צבא ומשטרה הוזעקו למקום והחלו בסיוע כלבי גישוש בניסיון להתחקות אחר הרוצחים ואחר העדר הנשדד. עקבות הרוצחים, על-פי דיווח העיתונות הישראלית דאז, הובילו למחנה בדואים סמוך לגבול המצרי. למחרת היום בתאריך 24.9.52 התקרבו כוחות צה"ל לעבר מאהל בדואי בנגב. הבדואים פתחו באש על המתקרבים. נפגעו מספר בדואים. בפעולה נהרג חיל צה"ל יצחק פרומוביץ בן 19 מפתח תקוה ושני חיילי צה"ל נפצעו.
הלוויתה של ברברה
ברברה הייתה אהובה ומוערכת. דבר מותה הכה בהלם ובצער כבד את בני משפחתה חבריה ומכריה. היא הובאה לקבורה למחרת היום, יום רביעי 24.9.52, בבית הקברות הר המנוחות בגבעת שאול בירושלים, בטקס צבאי אזרחי משולב. ארונה יצא מבית משפחתה ברחוב הנביאים 62 בירושלים. בבית העלמין אמר רב צבאי קדיש, ופלוגת חיילים ירתה שלושה מטחי כבוד. ברברה הייתה בת 22 במותה, רווקה.
ימים ספורים לאחר רציחתה כתב המשורר נתן אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון דבר, שיר לזכרה של ברברה - "הנערה משדה-בוקר". שיר נוסף ברברה פרופר נכתב על-ידי המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד.
במלאת 30 יום למותה הסירו חבריה את הלוט מגל-עד שהקימו לזכרה במקום בו נרצחה. ליד הגלעד ניטע עץ זית. בשם חברי משק שדה בוקר נשא דברים לזכרה חגי אבריאל שאמר: "ברברה באה ממרחק רב תוך התלבטויות עם עצמה והסביבה. נחל הרועָה וחניון הרועָה, הסמוכים לשדה בוקר, נקראים כך על שמה של ברברה".
אתר "חניון הרועָה"
חניון הרועָה נמצא בצפון הר הנגב ליד קיבוץ שדה בוקר מול הדרך המובילה לצריף בן-גוריון. החניון הוקם ומופעל על-ידי קק"ל יש בו מספר שולחנות פיקניק וגם ברזים למי שתיה. החניון נמצא במקום אסטרטגי למטיילים ומשמש נקודת מוצא למטיילים בנגב הצפוני ואתריו.
בחניון הרועה מגוון עצים ובהם עצי שיטה ועצי קליסטמון הפורחים בפריחה אדומה ויפה. יש כאן עצי אקליפטוס ואשל וחורשת עצי אורן ירושלים. מהחניון יוצא שביל שאורכו כקילומטר למצפה חגי (על שם חגי אבריאל).