תוכנית הלימודים הלימודים במסגרת המבצע התקיימו בכל מקום אפשרי - בבתי הספר, במועדון ההסתדרות, במועדון לעיתים היו בכיתה שלושה תלמידים ולעיתים עשרים. במקרים רבים המורות חיילות הגיעו לבתי התלמידים (בעיקר תלמידות) ועל כוס תה מהביל ומאפה שהכינה בעלת הבית התנהלו הלימודים באווירה לא פורמלית. משרד החינוך גייס את המדור להתנדבות בוועד הפועל של ההסתדרות כדי שיקיים פעולת תעמולה לגיוס מתנדבים למבצע ביעור הבערות בקרב ציבור העובדים המאורגן. נקבע שהמחלקה להנחלת הלשון תעזור למדור בארגון החוגים, הסעת המתנדבים ובהדרכת המתנדבים.
מספרת דינה אבריאל בתו של פעיל ההגנה אהוד אבריאל שהייתה בשנות ה-60 מורה חיילת במבצע "ביעור הבערות: "עברנו קורס הכשרה לקראת צאתנו לישובים. עבדנו בעיקר עם נשים, נשים שלא הזדמן להם אף פעם ללמוד. באנו לבתים, המשפחות היו לרוב ברוכות ילדים. ממש דפקנו על הדלתות, הצגנו את עצמינו. בהתחלה התקבלנו מאוד בחשדנות הינו צריכים לרכוש את אמונם. נשים נרשמו אצלנו ואנחנו באנו לבתים שלהן ולימדנו אותן לקרא ולכתוב".
הלימודים במסגרת המבצע כללו קריאה וכתיבה בסיסיים בעברית. תוכניות הלימוד הורכבו משלושה שלבים: שני השלבים הראשונים יועדו להקניית יסודות השפה העברית, ואילו השלב השלישי יועד לקריאה שוטפת של טקסטים ולהבעה חופשית גם בנושאים מקצועיים. מעבר לספרים ולחוברות להוראת עברית, המורים והתלמידים במבצע עשו שימוש בעיתונים "שער" ו"למתחיל" (שאוחדו ב-1978 לשבועון אחד "שער למתחיל"). היו אלה עיתונים בעברית קלה, מנוקדים ומודפסים באותיות גדולות, שנכתבו על-ידי עיתונאים ואנשי חינוך תוך הקפדה על תכנים הולמים, ונערכו בפיקוח של משרד החינוך. בנוסף, יצא לאור ירחון מיוחד בשם "מעלות" שהביא את תולדותיהן של כל העדות שאליהן השתייכו הלומדים במבצע.
הישגי התלמידים נמדדו ביכולת קריאה בעיתונים אלה, כתיבה וקריאה של מכתבים, והיכולת לחתום את שמם במקום טביעת אצבע בדיו. תלמידים שהצליחו ללמוד קריאה וכתיבה זכו לתעודות שהוענקו בטקסים יישוביים ואזוריים.
על-פי מסמכי ארכיון המדינה, "מארגני המבצע הניחו שלזקוקים ללמידה יהיה קל יותר להשתתף במבצע אם הם ירגישו שיש בו גם נתינה מצדם ולא רק קבלה. המורות החיילות תודרכו לא לבוא אל הלומדים מתוך תחושת עליונות, אלא להתייחס אליהם בצורה שוויונית ולראות בהם אנשים שנושאים עימם מורשת תרבותית גדולה ובה מנהגים, פולקלור ועוד. על החיילות לא רק ללמד אלא גם לדובב את הלומדים ולשמוע מפיהם, סיפורים, פתגמים, אופני בישול, שירים וריקודים".
רוב התלמידים נשים עיקר התלמידים היו נשים, שכן רבים מהגברים עבדו מחוץ לבית במשמרות ובתום יום העבודה כאשר הגיעו מותשים לבתיהם, היה קשה מאוד להוציאם ללימודים. לתלמידות היה זמן מועט בין עבודות הבית לטיפול בילדים, והן התלמידות והן המורות תמרנו את השיעורים בין הזמנים השונים. מעיון במסמכי ארכיון המדינה אני למד כי מארגני המבצע נאלצו להתמודד עם סוגיית הכיתות המעורבות ובהן גברים ונשים.
מכיוון שרוב אוכלוסיית הלומדים היו יוצאי אסיה ואפריקה ורבים מהם בעלי תפיסת עולם דתית, הם נטו שלא ללמוד בכיתות מעורבות. בנוסף היו גברים שהתביישו להפגין את בערותם בפני נשים, בייחוד נשותיהם. הנשים ככלל נטו להשתתף בלימודים יותר מאשר הגברים. מכאן שברוב הכיתות היה רוב לנשים או שהיו בהן רק נשים. עם זאת היו גם כיתות מעורבות, אפילו ביישובים דתיים.
מזיכרונותיהן של "מורות חיילות" במבצע באתר הקשר הרב דורי מספרת לאה נבו (מינץ) שהייתה מורה חיילת במסגרת מבצע "ביעור הבערות": "גויסתי לצה"ל לאחר סיום לימודי בסמינר. ידעתי שלאחר שירותי הצבאי אהיה מורה בבית הספר ולכן רציתי להתנסות בהוראה אבל בתחום אחר. "ביעור הבערות" היה שם הפרויקט אליו צורפתי לאחר קורס הכשרה ברמת רחל. הוכשרנו ללמד מבוגרים אשר לא ידעו קרוא וכתוב בשפה כלשהי. התגייסתי בשנת 1966 והשתחררתי בשנת 1968.
כמורה חיילת הוצבתי לשירות באשקלון. הייתה לנו דירה בשכונה בה לימדנו. היה עלינו לגייס תלמידים בכוחות עצמנו. כלומר, לשכנע את האנשים ללמוד בביתם או בבית הספר השכונתי. מלאכת איסוף התלמידים הייתה לא פשוטה. לא היה שיתוף פעולה. גברים לא הודו בכך שאינם יודעים קרוא וכתוב וגם לא הסכימו שנשותיהן תלמדנה.
רוב הלימודים התקיימו בשעות הבוקר ואחר-הצהריים המוקדמות כאשר הגברים והילדים לא היו בבית. התקבלנו לשיעור בחום ובאהבה. למדתי לשתות תה מתוק עם נענע או שיבה ולאכול עוגיות מאפה ידיהם.
למרות עבודות הבית השונות ואילוצים אחרים הנשים שיתפו פעולה וחיכו לשיעור בכיליון עיניים. היה מרגש מאוד לראות שאחרי תקופה הן היו מסוגלות לקרוא סיפורים קצרים ולאחר מכן עיתון "למתחיל" עיתון שהיה מיועד לעולים חדשים בעברית קלה ובאותיות גדולות.
רחל (רוחקה) פיש מספרת באתר "הקשר הרב דורי": "במסגרת השירות בנח"ל, חתמנו על חצי שנה נוספת בשירות הצבאי ועל מדים ירדנו לעיר דימונה, עברנו הכשרה לימודית כללית ובעיקר שיחות על מצב האוכלוסייה, ארצות המוצא והתא המשפחתי. חיינו חיי קומונה בדירות שקיבלנו מהמועצה המקומית והתקיימנו ממשכורות הצבא.
בבוקר עד הצהרים ביקרתי בביתם של כמה משפחות, עם חוברות הלימוד, ישבנו סביב שולחן האוכל הגדול ובעברית ההתחלתית שלהם דיברנו על המצב, על השמחה להיות בארץ ישראל ועל הילדים. לאחר מכן למדנו עברית. במהלך המפגשים, נוצרו קשרים בין הנשים (שהיו רוב התלמידות) ובינינו החיילות. הם חיכו כל יום לבואנו והאמת שגם אנחנו שמחנו מאוד ללכת לשיעורים, הייתה אווירה טובה עם כל הקושי שלהם".
חיה רשף (קליינר) ילידת תל אביב מספרת: "בסיום לימודי בסמינר התגייסתי לצה"ל ואת שירותי הצבאי עשיתי כמורה חיילת בירוחם, השתתפתי בתוכנית ייחודית למדינת ישראל שנקראה "ביעור הבערות" שמטרתה הייתה ללמד עולים חדשים, אנשים מבוגרים, שלא זכו מסיבות שונות ללמוד לקרוא ולכתוב וכן לדבר בשפה העברית. היו אלו שנתיים מהמיוחדות ביותר בחיי שכן בפעם הראשונה, אני - שחייתי כל ימיי בחברה של ותיקים בארץ, כולם דוברי עברית רהוטה, יודעי קרוא וכתוב בעברית, פוגשת עולים חדשים שהגיעו ממדינות שונות שמדברים בשפות שמעולם לא שמעתי כמו פרסית, כורדית הודית, ערבית... אוכלים מאכלים בטעמים וריחות לא מוכרים ואפילו לובשים בגדים כמו סארי וגלבייה שהיו כמו תחפושות לפורים בעיניי. ואני נכנסת לבתיהם ומבלה עמם שעות וימים, שומעת ורואה את הקשיים והמכאובים, משתתפת בשמחות שלהם ומלמדת אותם לדבר, לקרוא ולכתוב ואפילו זוכה לצאת עמם לטיולים ברחבי הארץ להכיר את המולדת החדשה. זו הייתה חוויה עוצמתית מעניינת ומעשירה".
הצלחה יחסית ב-20 במארס 1967, הוחלט להסב את שם המבצע מ'ביעור הבערות' לשם עם הקשר חיובי ומכובד יותר 'הקניית השכלה'.
הרצון הטוב לא הספיק להצלחת המבצע והוא לווה בלא מעט קשיים, שבאו לידי ביטוי בתחומים שונים: לא הייתה אווירת לימוד בן המוני העולים שהיו זקוקים לו וסיבות רבות גרמו לכך הן מצד המלמדים והן מצד הלומדים. כישוריו של המורה לא תמיד התאמו למילוי תפקידו.
המבצע לביעור הבערות למרות הקשיים הוכתר כהצלחה יחסית, ונמשך עד לאמצע שנות השבעים. נתונים מלמדים שלמעלה מ-40 אלף בערים, רובם נשים, ומיעוטם גברים, הפכו ליודעי קרוא וכתוב.
תוכנית תהיל"ה - תוכנית השכלה ללומד המבוגר למרות הצלחתו היחסיות של מבצע 'ביעור הבערות' הרי שהבערות המשיכה להתקיים בקרב חלקים משמעותיים בחברה הישראלית. אומנם בשלהי שנות ה-70 הצטמצמו ממדי הבערות בקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל, אך עדיין עמדו על כ-13%. התברר כי רבים מבין אלו שלמדו במסגרת מבצע "בער את הבערות" לא הוסיפו ללמוד באופן עצמאי, והיו גם כאלה ששכחו את תלמודם. העלייה של שנות השישים אף הוסיפה אוכלוסייה של בערים בעיקר מארצות אסיה-אפריקה. סקרים הראו כי אחוז השכיחות של הבערות גבוה ביותר בקרב קבוצות שמעל לגיל חמישים.
בשנת 1977 הוחלט להתחיל במבצע חדש של השכלת מבוגרים בשם "תהילה" - השלמת השכלת יסוד למבוגרים שנועד להקנות ידיעת קרוא וכתוב וכן השכלה כללית למי שזקוק לכך.