בשיעור הראשון בקורס להמצאת תירוצים, לומדים את הכלל היסודי - "לעולם תמציא רק תירוץ אחד". כי אם יש נימוק אחד משכנע אין צורך בשלושה. ואם ההסבר לאיחור הוא שגם סבתא בבית חולים וגם היה פנצ׳ר לאוטובוס, די ברור שסתם התעוררת מאוחר. כבר אמר ר׳ יוחנן בירושלמי בעירובין, שכשמנמקים דבר בנימוקים רבים, זה סימן שהדבר עצמו אינו ברור.
גם די מהר התירוצים מתחילים לסתור זה את זה. כמו בבדיחה הידועה על האישה שאומרת לחברתה - גם לא לקחתי ממך שום קערה, גם החזרתי לך אותה מזמן שלמה, וגם כבר כשלקחתי אותה היא הייתה שבורה.
בקמפיין מתוזמן וגאוני, מהמבריקים והערמומיים שהיו פה בשנים האחרונות, פתחו חבריו של הרוצח מדומא בשלושה טיעונים סותרים - "צדק לעמירם", "הקלו עם עמירם" ו"עמירם צדק".
על-פי הטענה הראשונה הרוצח חף מפשע והורשע בטעות, על-פי השנייה הוא רוצח וצריך להעניש אותו אך בענישה פחותה, ועל-פי השלישית הוא אומנם רוצח אבל זה סבבה. הנקודה היא שאף אדם בעולם לא יכול לאחוז בשלושת הטיעונים הללו בו-זמנית פשוט בגלל שהם סותרים זה את זה, ולאור העובדה ששלושתם מגיעים בדיוק מאותו מקום, מי שטוען אותם בהכרח משקר.
וזו הגאוניות בקמפיין הזה - כמו במחקרים של כהנמן וטברסקי, שהראו שכשבפנקס הקבלות של המתרים יש קבלות על סכומים שונים, רוב בני האדם לא יתרמו את הסכום המקסימלי, אבל כן יבחרו באחד הסכומים האמצעיים. כך גם בקמפיין של בן אוליאל - רוב בני האדם לא יתמכו ברצח, ואפילו לא ימהרו לטעון שהרוצח חף מפשע, אבל ליד שתי טענות הזוועה האלו, הדרישה השקרית לשיפור תנאי מאסרו (הוא לא בצינוק ולא בבידוד) נשמעת איכשהו הגיונית. הם לא שמו לב שאותם אנשים שהחתימו אותם על זה, הם גם אלו שטענו את שתי הטענות האחרות - מה שקוראים בעברית פשוטה "שקרנים".
בדף היומי של אתמול למדנו ש"אין מקיפין בחילול השם, אחד שוגג ואחד מזיד". הקמפיין הזה הוא אחד ממופעי חילול השם הנוראים ביותר שראינו בשנים האחרונות (וראינו). רוב המשתתפים בו מחללים שם שמים בשוגג, כמעט בתמימות, ומיעוטם עושים זאת במזיד. בין כך ובין כך - אין מקיפין ומצווה וחובה למחות מיד.